סטיוארט בראון (Stuart Brown), מנכ"ל חברת הכרייה הקנדית מאונטן פרובינס (Mountain Province), ובעבר המנכ"ל-השותף של דה בירס (De Beers), מסר לאחרונה הצהרה מדהימה, ומובנת למדי, לפייננשל טיימס: "אנחנו חייבים שהודו תיפתח. עד שהייצור שם לא יתחדש, לא יהיה ביקוש ליהלומי גלם".
נראה שחברות הכרייה הבינו לפתע שהן זקוקות להודו, הרבה יותר ממה שהיא זקוקה להן. מכרות היהלומים שקועים בחובות כבדים. פיץ' הורידה את הדירוג של חברת הכרייה דומיניון (Dominion) – שבבעלותה אחוזים גם במכרות דיאביק (Diavik) ואקאטי (Ekati) הקנדיים – ל-CCC, סטטוס של אג"ח זבל. חברת היהלומים פטרה (Petra) מדרום אפריקה צמצמה את פעילותה במדינה במהלך ההסגר, שנועד לעצור את התפשטות נגיף הקורונה. החברה שקועה בחובות כבדים. הרשימה ממשיכה – אך זו אינה מטרת מאמר זה. מספיק לציין שהקורונה גרמה לכך שחלק מהמכרות הועברו למצב של טיפול ותחזוקה. רבים מהם ממונפים מדי. כמה מפיקות יהלומים אפילו חוששות מפשיטת רגל או סגירה, אלא אם פעילות היהלומים בהודו תתחדש במהירות.
ואם היא לא תתחדש? מפיקות עלולות להיתקע עם היהלומים שלהן. אך אם מדברים על חששות, אמצע הערוץ, יצרנים וסוחרים, עדיין מצויים במקום הבעייתי ביותר בשרשרת האספקה. בהודו לבדה, קיים מלאי יהלומי גלם בשווי שנע בין 1.5 ל-2 מיליארד דולר. תוסיפו לכך יהלומים מלוטשים בשווי כ-5 מיליארד דולר, והתמונה מתבהרת. המחשבה כי ניתן יהיה להסדיר את החוב הבנקאי על חשבון רווחים עתידיים, היא סיפורי מעשיות – אלא אם, כמובן, הודו תנצל את המצב הנוכחי כדי לנקוט ביוזמה ולהפוך לגורם שישנה את כללי המשחק, וכולם מצפים לו.
ממשלת הודו עשויה לסייע רבות לתעשייה, אם אחרי ביטול הסגר הקורונה, תחליט פשוט לדחות בשלושה חודשים כל ייבוא של יהלומי גלם. התעשייה תוכל לדון בפרק הזמן המדויק – חודשיים, שלושה או ארבעה – בשלב מאוחר יותר. זה יהיה תלוי בפרק הזמן שייקח לשוק היהלומים לא רק להתייצב, אלא להתחיל להתאושש.
הבנקים בהודו ויתרו על ענף היהלומים. הם מתרחקים ממימון יהלומים באותה נחישות שבה אנחנו נמלטים מהקורונה! אם בעלי סייט יישארו מכורים לגלם, וימשיכו לרוץ מדי חודש לדה בירס, אלרוסה (Alrosa) ומפיקות גלם אחרות, ויריבו אלו עם אלו בניסיון להשיג עוד גלם, הם יהרסו את סיכוייה של הודו להיפטר מהמלאי שברשותה.
המדינות העיקריות שמפיקות יהלומים – בוצוואנה, רוסיה, קנדה ואחרות – מתמודדות כעת עם דילמה דומה לדילמת הנפט של סעודיה: עליהן לצמצם או לאגור תוצרת, או להסתכן במפולת מחירים. נכון, תמיד יהיו חברות ענק מהודו שישמחו לרכוש יהלומים בהנחה של 30-50%, במקרה שיוכלו כמובן לגייס את המזומן עבורם. אולם כיום, ישנם פחות טייקונים מהימנים שיכולים לשחק את המשחק. בשלב זה, השחקנים חסרי המצפון כבר די יצאו מן המשחק – כנראה לצערן של כמה ממפיקות היהלומים.
אך אם כמה קונגלומרטים גדולים יקבלו הנחה גדולה על הגלם, זה לא יעזור לתעשייה ההודית בכללותה. כדי לחדש את האמון בעיני הבנקים, הודו צריכה למכור במשך כמה חודשים רק יהלומים מהמלאי שלה. זה יפחית את החובות הבנקאיים, הבנקאים עצמם עשויים להשתכנע מחדש שאפשר לממן את התעשייה, וזה יוביל ללא ספק לשיפור דרמטי במצבה של התעשייה. יכולת ניהול העסקים תשתפר, כשניתן יהיה לכייל את רכישות הגלם הנוכחיות ביחס לביקוש הצפוי ליהלומים מלוטשים.
בלי אשליות בנוגע להתאוששות מהירה של הביקוש!
בהנחה שטריליוני דולרים ברחבי העולם פשוט נמחקו, עשרות מיליוני אנשים נוספו למעגל האבטלה, והשכר צפוי לרדת בכל מקום, אין מנוס מפגיעה קשה בהכנסה הפנויה של הצרכנים. ההוצאות על מוצרי יוקרה יתכווצו. בכמה מקומות הן עלולות להימחק. אין ספק כי תכשיטי יהלומים לא יהיו הפריט הראשון שצרכנים ירכשו בעידן שלאחר הקורונה.
בנוסף, ייתכן שיצרני יהלומים וסוחרי מלוטש יצטרכו להתמודד גם עם מכירות חיסול של קמעונאי תכשיטי יוקרה, ובהם כמה רשתות קמעונאיות. סטיוארט בראון דיבר על הצורך של מפיקות היהלומים ביצרנים. אבל אפילו אחרי שהקורונה תסתיים, יצרנים יחזרו ללטש יהלומי גלם טבעיים, רק עם יובטחו שולי הרווח של הייצור.
הן התעשייה והן מפיקות היהלומים חייבות להפגין זהירות רבה בפרשנות של מחירים במכירות אקראיות. יש שאומרים כי השוק מת. אני מעדיף לאפיין אותו כשוק לא נזיל (או רזה). מי שצריכים למכור מסיבות כלשהן (למשל, כדי לצמצם חובות), ייאלצו להוריד מחירים. עם זאת, מי שיצטרכו יהלומים ספציפיים בשוק ללא מוכרים, יידרשו אולי לשלם יותר ממה שהיו משלמים בשוק עם הרבה קונים ומוכרים פעילים. מסיבה זו, קיים כעת פער ניכר בין מחירי המכירה למחירי הרכישה – ואף אחד מהם לא מייצג במדויק את המחיר שהיה משולם בשוק נזיל. ספקולנטים מתוחכמים עשויים לזהות הזדמנויות, אך הסיכון גבוה. כל עוד השווקים הצרכניים לא ירשמו שיפור, הסוחרים יעשו עסקאות בעיקר האחד עם השני, ואי הוודאות תורגש היטב.
ללא מלווים מרצון לסוחרים ויצרנים, ייתכן שלמפיקות היהלומים לא תהיה ברירה אלא לפעול כמו כל שחקן אחר בשרשרת האספקה, ולתת אשראי לספקים. זה יוביל את שרשרת האספקה למקום בריא בהרבה לכולם. אם המפיקה תעניק אשראי, עליה לבדוק פעמיים ושלוש את מצבם הפיננסי של לקוחותיה. הן יצטרכו להפחית את סיכוני ההלוואות. זו תהיה קצת חזרה לימים של פעם, שבהם ידעת שבעלות הסייט הן חברות סולידיות ואמינות. כל זה נעלם כשמפיקות היהלומים שינו את המערכת, ולמעשה מכרו יהלומים לכל מי שיכול היה לשלם במזומן. כשבעלי סייט ביקשו לפשוט רגל, או נקלעו לצרות עם החוק, המפיקות לא רשמו כל הפסד. האמת, אני מחבב את הרעיון שחברות הכרייה יסייעו בכך שייקחו חלק בעול הפיננסי של הלקוחות שלהן – בדומה לכל שחקן אחר בשרשרת האספקה. אין ספק שהן נהנות מגישה ליותר מקורות מימון, לעומת הלקוחות שלהן.
החזרת יציבות המחירים
אמת. בשנים האחרונות, למדנו לחיות עם תנודות מחירים מסוימות, בגבולות גזרה מוסכמים. אך איש מאיתנו לא יוכל לשרוד עקומת מחירים היורדת בהתמדה, או חס וחלילה נפילה חופשית של מחירים. להבדיל מנגיף הקורונה, כאן לא יעזור להשטיח את העקומה! יותר מהכל, התעשייה זקוקה למידה מסוימת של יציבות מחירים, כדי לחוש ודאות או יכולת לצפות מחירים. אם כמה הודים עשירים בבלגיה יתעלמו מדחיית יבוא הגלם להודו (אם הודו אכן תפעל כך), ויצליחו לרכוש יהלומי גלם בהנחה גדולה מחוץ להודו, זה בסדר, כל עוד יאבקו לשמור על מחירי המלוטש, ולא ישתמשו בכוחם על מנת לאגף את שוק המלוטש להציע הנחות אף גדולות יותר. בסופו של יום, כל שחקן בשרשרת האספקה זקוק ליציבות במחירי המלוטש.
אולם יציבות מחירי הגלם לא פחות קריטית. יציבות, בשילוב שולי רווח. האחד לא יתקיים בלי האחר! פשיטות רגל רבות מעידות על כך. הודו צריכה לנצל את כוחה בשוק, כדי לנסות ולרסן את תאוות הבצע של מפיקות היהלומים, שבמשך שנים מנסות להתעלות על ביצועי המתחרות. תאוות בצע, יותר תאוות בצע, עוד יותר תאוות בצע! מפיקות היהלומים ימחו כי הן פועלות בשוק תחרותי. הן לא. בצד ההיצע, שהחל כקרטל, הגענו לשוק אוליגופוליסטי, עם מעט מוכרים, שלא משאירים למאות הקונים הפוטנציאליים הרבה בחירה. אבל זה משתנה עכשיו, גם אם בדרך מוזרה.
השפעת היהלומים הסינתטיים
מפיקות הגלם צריכות לדעת, כמו שדה בירס עצמה יודעת היטב, שלכל יצרנית יהלומים בסוראט, קטנה כגדולה, יש כיום חלופות – חלופות שלא היו לה לפני כמה שנים. הן יכולות לרכוש, לייצר ולמכור יהלומים סינתטיים. מלבד יתרון המחיר של הסינתטיים, הם נהנים מיתרון נוסף – הסיכון כי יהלומים סינתטיים מלוטשים יימכרו ללא שולי רווח, קטן משמעותית מהסיכון כשמדובר ביהלומים טבעיים. זה הופך למעגל קסמים, המחזיר אותנו למפיקות היהלומים הטבעיים. הן חייבות להחזיר את הרווחיות למרכזי הייצור, אם ברצונן לשפר את מצוקתן הפיננסית. לא יעזור להן אם לוטשי היהלומים יחזרו לסוראט, אך ייצרו בה רק יהלומים סינתטיים. שלא יהיו אשליות – אם יהלומים סינתטיים יציעו יותר ערך מוסף ורווח, הלוטשים יעזבו את היהלומים הטבעיים. קמעונאים יעשו אותו דבר.
סטיוארט בראון צדק לחלוטין. מפיקות היהלומים זקוקות ללוטשים ההודים, ולרוע מזלן, אין חלופות להודו.
לאורך השנים, התעשייה ההודית ייצרה עושר עצום למפיקות היהלומים. רק בעשור האחרון, ההודים הפגינו את הכישורים שלהם, כשהפכו קטגוריית יהלומי תעשייה, ללא ערך כמעט, לקטגוריית 'כמעט-נוי' (near-gem), שייצרה עם השנים רווחים של עשרות מיליארדים עבור מפיקות היהלומים – מיליארדים שהן לא חלמו לקבל עבור מוצר זה, שסבל מביקוש נמוך. כעת היוצרות התהפכו. ענף כריית היהלומים הטבעיים עדיין רחוק מקצו. ישנם עשרות מכרות שיפעלו עוד 30 ו-40 שנה מהיום, ויותר. אבל לא צריך לקחת את זה כמובן מאליו – בטח לא מצד החברות לחיפוש וכריית יהלומים. זה במידה רבה בידיים שלהן.
דה בירס כבר הציגה את לייטבוקס (Lightbox). כעת, זו ההזדמנות שלה לגרום גם ליהלומים הטבעיים שלה לנצוץ. סעודיה ירתה לעצמה ברגל עם מחירי הנפט. רק שזה לא יהיה העתיד של מפיקות היהלומים.
