"אני בסופו של דבר ניצלתי בבוכנוולד. התחלתי בגטו לודג', אחר כך באושוויץ ואז במחנה גלייביץ – מחנה ריכוז לתיקון רכבות. הייתי נפח. תאר לעצמך, עם ה-37 קילו ששקלתי, החזקתי פטיש של 4 קילו. המציאות מוכיחה שיש דברים שאתה לא חושב שהם אפשריים, אבל כשאתה עושה אותם אתה מגיע למסקנה שאפשר. קודם כל לא לוותר, אסור לוותר. הוויתור הוא יותר גדול מהסכנה".
יקיר תעשיית היהלומים משה בליוייס, נולד בעיר לודג' שבפולין בשנת 1924 לחסידי גור, ושרד את השואה. לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חזרנו לסיפורו של משה, לזיכרונותיו ומסקנותיו, מחיים מרובי אתגרים, כפי שסיפר לנו ולכלי התקשורת.
בגיל 15, משה הפסיק את לימודיו, בגלל פלישת הגרמנים לפולין. הוא התגורר בגטו לודג', שעליו סיפר: "כניצול שואה – אם לא היית מסכן את עצמך, לא היית עובר את השואה. בלי לסכן את עצמך, לגנוב איזה תפוח אדמה או חתיכת לחם, לא היית שורד. עובדה, מי שאכל רק את מה שהוקצב לו, מת מרעב".
כאשר נסגר הגטו, נשלח למחנה הריכוז אושוויץ. על הפרידה ממשפחתו הוא מספר: "כשירדנו מהקרונות, פגשתי את כל המשפחה. את אבי, אמי, אחי, אחותי. עמדנו לסלקציה. אבי, אמי ואחותי הקטנה לא עברו את הסלקציה. מנגלה שלח אותם ישר לתאי הגזים".
"אני מדחיק את העניין הזה בכך שאני חי חיים נורמליים", הוא ממשיך. "אבל כששואלים אותי ואני מתחיל לחשוב על זה, חלחלה עוברת בי. הזיכרון הזה כל פעם מרים את הראש, אבל רק לעיתים רחוקות מפריע לי ממש בחיים, עד שאני לא יכול לתפקד".
משה שרד את עבודות הכפייה במחנה הריכוז, ואת צעדת המוות לבוכנוולד: "התחבאנו אז, 11 איש מחופרים בתוך קש. הוציאו את הראשון, את השני, ושמעתי את 2 היריות. היו צריכים לירות גם בי. פתאום, הרגשתי מין שקט נפשי. הלכתי לתוך השורה, ואף אחד לא הפריע, חשבתי שיחפשו אותי ולא חיפשו אותי. 10 נהרגו ואני נשארתי בחיים".
את אשתו,, הוא פגש אחרי המלחמה בסנטוריום, כששניהם בודדים וחסרי כל. בשנת 1946 השניים נישאו, וברחו מפולין לישראל באמצעות "תנועת הבריחה" – התארגנות ציונית שהבריחה ניצולי שואה לישראל. "קודם כל, הרגשתי חובה להקים משפחה. שזה לא ייגמר ככה. יש לי משפחה נהדרת, זה לפחות פיצוי".
בשנותיו הראשונות בישראל (1948), משה בליוויס הספיק להתיישב בצפת ולמד ליטוש יהלומים, במסגרת הכשרה שארגנה הסוכנות היהודית. לאחר חצי שנה, כל חבריו מההכשרה גויסו לצבא, אך משה לא הוכרח להתגייס כי היה נשוי. לאחר שנה, התחיל לעבוד כלוטש יהלומים במפעל של משה שפיץ. "עבדתי קשה מאוד, אז במפעל. חלק מהליטוש עשיתי לבד. הייתי עושה אפילו את הספונג'ה לבד".
מאז, עבר כברת דרך ארוכה בענף היהלומים, ואף קיבל את תואר יקיר התעשייה. משה קלט עשרות מובטלים לתעשיית היהלומים, הכשיר מאות עובדים, ושימש כיו"ר ועד העובדים במפעלו של שפיץ. הוא היה פעיל לא רק במפעלו של שפיץ. הוא כיהן כבורר בבורסת היהלומים, כמעריך סחורות, וכיו"ר ועדת העבודה בהתאחדות תעשייני היהלומים.
בשנת 1991, פתח יחד עם בנו דב חברת יהלומים. כשנשאל על התחושות בעבודה עם אביו, אמר דב: "הלוואי שהיו לי חלק מהתכונות של אבי. מה שאני לוקח ממנו קודם כל הוא ההתמדה, שחשוב לו מאוד, וכמובן העבודה הקשה".
היום, בגיל 98, הפחד לא משחק שום תפקיד בחייו של משה. הוא הוכיח זאת, למשל, כשקפץ בגיל 94 קפיצת באנג'י מגובה של 70 מטר, באופן ספונטני לחלוטין. כפי שסיפר בריאיון לאתר מאקו: "היינו אמורים לעבור באחד הגשרים הארוכים בעולם. שאלו אם יש מישהו שמוכן לקפוץ באנג'י, ומייד התנדבתי. עמדתי עם הגב ולא חשבתי על כלום, אמרו לקפוץ אז קפצתי. אדם חושב יכול לעשות את זה בקלות מבלי להיכנס לפאניקה בשום שלב. המשפחה חושבת שאני גיבור, אבל עשיתי את זה פשוט כי רציתי".
עד היום, משה חוזר לתחושת הניצחון האישי, ואף טס לפולין גם בגילו המופלג. בין היתר, צעד את מצעד החיים עם נכדתו, אלי. בריאיון למאקו, היא סיפרה כי "סבא שלי מאוד גאה שיש לו משפחה, זה בעצם הניצחון שלנו. הוא מאוד שומר עלינו, מבחינתו השואה גרמה והובילה אותו למה שאנחנו, כמו יהלומים".
