החודש לפני 52 שנים, בשנת 1967 יצא לאור הגיליון הראשון של מגזין 'היהלום'. לרגל נקודת הציון, חזרנו לאותו גיליון ראשון, ובדקנו באיזה נושאים עסק, ועד כמה הם שונים מאלו שמעסיקים כיום את הענף.
המגזין הראשון הגיע בכריכה צבעונית, אך הודפס בשחור לבן. הוא התפרס על פני 34 עמודים, ולא כלל תמונות. נכללו בו פרסומות מעטות – של בנקים, חברת הנסיעות דיזנהאוז, וחברות יהלומים כמו פרלמן אשר והניג. המו"ל של מגזין 'היהלום' היה מכון היהלומים, שישב אז במקום משכנה הראשון של בורסת היהלומים הישראלית, ברחוב אחד העם בתל אביב.
מבחינת נושאים, רוב הגיליון הוקדש לליטוש ועיבוד יהלומים. כתב בו משה שניצר, שהתייחס להשפעת המיתון הכלכלי בישראל באותה תקופה על הענף. אולי תתפלאו לשמוע, אך גם באותם ימים היה קשה לגייס כוח עבודה צעיר לענף. המאמרים נוספים עסקו גם בדרישה להקים בישראל בית ספר לליטוש יהלומים, להגביר את מומחיות הליטוש, להרחיב את המלטשות בערי הפיתוח, ועוד.
במגזין פורסמה גם סקירה על מלטשת האחים לוסטיג והאחים מולדבסקי. מלטשת האחים לוסטיג הוקמה ב-1942, וחגגה באותה שנה 25 שנים להיווסדה. החברה זכתה ב-1967 בתואר יצואן מצטיין, שקיבלה בבית הנשיא. לאחר הענקת התואר, ערך שר האוצר דאז, מר פנחס ספיר, סיור מקיף במלטשה.
מלטשת האחים מולדבסקי נפתחה באותה שנה, והובאה כדוגמה למפעל חדש ומודרני. עובדה פיקנטית מתוך המאמר, שנכתב ע"י א. שלמה: "הפועלים אינם צריכים לטפס על המדרגות כדי להגיע לקומה הרביעית, ולנוחיותם הותקנו שתי מעליות גדולות".
נתון מעניין נוסף ביחס לאותן שנים, הוא נתוני השכר בתעשיית היהלומים בכלל, והשכר ללוטשים בפרט. אגב, השכר של 878.20 לירות במונחים של אותם ימים, שווה ערך לכ-6,213 שקלים כיום.
מאמר נוסף, של ד"ר ישעיהו ירניצקי, התמקד בפעילות המעבדה בטכניון. המעבדה באותם ימים עסקה בליטוש ועיבוד יהלומים, וכן בתכנון מחקרים ומכונות שונות. במעבדה נבחנו, למשל, שמנים שונים לטובת פעולת הליטוש, כאשר המסקנה הייתה כי ככל שצמיגות השמן גדלה, תכונות הצחצוח משתפרות. כמו כן, דווח על מתקן לשאיבת פסולת ליטוש שנבנתה באופן ניסיוני במעבדה. כיום, מדובר במתקן סטנדרטי בכל מולה.
עובדה מעניינת נוספת שעולה מקריאת הגיליון הראשון של 'היהלום' היא שתעשיית היהלומים ההודית העסיקה כבר אז את היהלומנים הישראלים. במאמר של ח. רוזן. נכתב על התעשייה החדשה בהודו, שהעסיקה באותה ימים כ-15 אלף לוטשים, שהתרכזו כבר אז בסוראט. "עיקר חומר הגלם שההודים מעבדים מורכב מאבנים מסוגים זולים של קאפעס ואכט קנט. נראה כי ההודים מסוגלים ללטוש אבנים אשר בשום מקום אחר בעולם, לרבות בלגיה, אין מעבדים אותן", כותב רוזן. מטבע הדברים, גם התעשייה ההודית התקדמה רבות מאז.
מאת איריס הורטמן
