דלג לתוכן המרכזי
Israeli Diamond Industry
the israel diamond industry logo

אספקת גלם לספקים מקומיים בבוצואנה – הבטחה שלא מומשה

לנשיא בוצואנה, סרטסה קאמה איאן קאמה (Seretse Khama Ian Khama) המכובד, יש את כל האמצעים הלגיטימיים כדי להבריא את הליקויים של ההטבות לאוכלוסיה המקומית
דגל בוצוואנה
צילום: futureatlas.com

לנשיא בוצואנה, סרטסה קאמה איאן קאמה (Seretse Khama Ian Khama) המכובד, יש את כל האמצעים הלגיטימיים כדי להבריא את הליקויים של ההטבות לאוכלוסיה המקומית ( beneficiation ) בענף היהלומים בארצו, כפי שבא לידי ביטוי בסגירת מפעלים ופיטוריהם של 700 עובדים בחודשים האחרונים. דרוש רק דבר אחד כדי לשנות את פני הדברים: לגייס את הרצון הפוליטי והאומץ הדרושים כדי לעשות זאת. זה עלול להישמע כאתגר בלתי אפשרי נוכח מצבו של שוק היהלומים והמציאות הכלכלית בימינו – אך ניתן לעשות זאת. למעשה, כמה בעלי עניין בבוצואנה חושבים שחובה לעשות זאת. זו לא רק אמירה של גורמים חיצוניים. נשיא בוצואנה מוביל ממשלה ריבונית עצמאית, ועליו לקבוע את סדרי העדיפויות במדיניות של ארצו.

 

רבות נאמר על ההיעדר לכאורה של תכנית או מודל בר-קיימא ארוך טווח לענף ייצור היהלומים של בוצואנה. מה שהושמט מהדיון הוא העובדה כי, נכון להיום, לאור מחירי הגלם המופקעים והלא משתלמים כלכלית, ייצור יהלומים אינו בר-קיימא בשום מקום. עוד דבר שחסר לחלוטין בדיון הוא השאלה האם יש לייחס את הבעיות של תכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית, במידה רבה, לאי יישום – או יישום שגוי – של הוראות מרכזיות מסוימות בהסכם השיווק שעליו חתמו דה בירס ובוצואנה.

 

המשקיעים בגזרת ההטבות לאוכלוסיה המקומית בבוצואנה רגישים לסימנים ולו הקלים ביותר במדיניות הממשלתית. נראה כי ממשלת בוצואנה מעדיפה למקסם את הכנסותיה מיהלומי גלם באמצעות מכירות פומביות. השר למקורות המינרלים, האנרגיה והמים של בוצואנה, קיצו מוקאליה (Kitso Mokaila) כבר הדגיש כי “הדיונים עם דה בירס יקבעו כמה תקבל חברת היהלומים אוקבנגו (Okavango- ODC) [זרוע מכירות הגלם הפומביות של בוצואנה]. אם נרגיש מוכנים, ואנחנו (ODC) מתקרבים לשם, אנחנו עשויים לדרוש יותר. למעשה, בהסכם המכירות נכתב כי אם לא נגיע להסכם, אוקבנגו תקבל אוטומטית 25% מהגלם שמייצרת דבצואנה (Debswana) [לעומת 16% מקסימום בהסכם הנוכחי]”.

 

כמפיקת היהלומים הגדולה בעולם, בוצואנה זוכה לנתח נאה מכל דולר שדה בירס מצליחה לסחוט מלקוחות הגלם שלה. יו”ר ODC, ג’ייקוב תמאגה (Jacob Thamage) – אולי המומחה המוכר ביותר לנושא ההטבות לאוכלוסיה המקומית בממשלה – חזר לאחרונה על עמדתה בנוגע לסבסוד יצרנים מקומיים – “כי זה לא הולך לקרות”. הסכם השיווק עם דה בירס, שעליו נרחיב בהמשך, למעשה דורש כי הממשלה תמכור לתעשייה המקומית סחורה בערכי מכירה סטנדרטים של 100%, כך שמפעלים מקומיים יכולים לקבל את הגלם רק במחירי הגלם הגלובליים (המופקעים) שבהם מוכרת דה בירס סחורה לספקים.

 

הבעיה לא רק של בוצואנה

עם זאת, אין ספק שמכאיב לנשיא, לשריו ולבעלי תפקיד אחרים בממשלה לקרוא את הכותרות המדכאות המופיעות בימים אלו בתקשורת של בוצואנה. בין היתר, נכתב כי “עובדי היהלומים מדממים”, העדפת האוכלוסיה המקומית תחת איום”, ו-“סקנדל ההטבות לאוכלוסיה המקומית בנושא היהלומים – דה בירס מכרה לבוצואנה זיוף”. עוצמת הזעקות הצליחה לטשטש כמה עמדות הגיוניות ומועילות למדי של כמה כותבים יודעי דבר, ובהם ברנרד בוסאני (Bernard Busani), במאמרו שנשא את הכותרת “יהלומים ועתיד בוצואנה”.

 

עם זאת, בוצואנה אינה היחידה שסובלת. אין להתעלם מכך שגם בהודו כמה מאות אלפי עובדי יהלומים איבדו את מקום עבודתם בשנים האחרונות. ובחודשים הקרובים, צפויים פיטורים נוספים. ובמצב הנוכחי, המתאפיין ב”קונסולידציה של התעשייה”, מפעלים רבים יסגרו את דלתותיהם בעתיד הקרוב. בבוצואנה, על הנשיא והממשלה להחליט אם יש לצמצם או למנוע לחלוטין את סגירתם של מפעלים.

 

ההטבות לאוכלסיה המקומית בבוצואנה יכולה להיות תחרותית!

 

האם ניתן להוציא לפועל את תכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית בבוצואנה, כך שיהיה תחרותית בשוק? התשובה הקצרה היא – כן. התשובה הארוכה והמורכבת יותר היא שאנו מאמינים כי יישום נכון של הסכם השיווק בין דה בירס לבוצואנה, הן בכתב והן ברוחו, יכול היה כבר ליצור עד כה תעשייה מקומית משגשגת.

 

האם ישנן קטגוריות יהלומים שבהם לבוצואנה יש יתרון תחרותי – או עשוי להיות לה כזה? התשובה החד-משמעית היא – כן. כפי שמציין אחד היצרנים: “תכנית ההטבות לאוכסלוסיה המקומית בהחלט אפשרי, ואנו יודעים שהצלחנו להביא את המפעל שלנו בבוצואנה לעמידה בקנה אחד עם המפעלים הטובים ביותר שלנו ברחבי העולם, ולהבדלים שוליים בלבד בהוצאות, שאינם משחקים תפקיד משמעותי בגלם שמחירו 1,000 דולר ויותר”.

 

ישנם הטוענים כי ניתן לחתוך בבוצואנה, באופן רווחי, אפילו יהלומים בקטגוריות מחירים של עד 500 דולר לקרט. יש לי ספקות בנוגע לזה. עם זאת, קיים קונצנזוס ברור לפיו ניתן לחתוך בבוצואנה, ובאופן תחרותי בשוק הבינלאומי, סחורות במחיר של יותר מ-1,000 דולר לקרט. מפעלים יעילים בבוצואנה יכולים לחתוך בעלויות העבודה.

 

בכל מקרה, כשעלות העבודה נעה בין 60 ל-100 דולר לקרט, בוצואנה יכולה להתחרות ביעילות בהודו, בבלגיה, בארה”ב, בדרום אפריקה ואפילו בנמיביה. על כן, ללא קשר לתנאים בשוק (אשר אכן אינם טובים במיוחד היום – ויישארו כאלו עד סוף השנה), בוצואנה יכולה להיות תחרותית. זה באמת תלוי בסוג הסחורה שהיא מעבדת. איכות העבודה השתפרה – ואין סיבה שלבוצואנה לא יהיו אותם כישורים ומומחיות שיש למקבילותיה בחלקים אחרים בעולם.

 

שידוך מגן עדן?

כיצד יכולה בוצואנה להגיע לנקודה שבה מפעלים מקומיים יקבלו את כל הגלם שהם צריכים? זה לחלוטין בידי הממשלה. עליה לאתחל את החשיבה הממשלתית בנושא. החלק הקשה ביותר יהיה להודות כי “השידוך מגן עדן”, כפי שהוגדרה השותפות על ידי ניקי אופנהיימר (Nicky Oppenheimer) ומנהלים אחרים בדה בירס, מעולם לא נוצר בגן עדן: השידוך התבצע כאן, בכדור הארץ, על ידי נושאים ונותנים ממולחים, שלעיתים קרובות מייצגים אינטרסים סותרים, שידוך שבו ידה של דה בירס תמיד הייתה – ועודנה – על העליונה.

 

אבל גם לבוצואנה יש ביד קלפים טובים, שיאפשרו לה למנף את מצבה. היא עדיין מפיקת היהלומים מספר אחת בעולם. יש לה את המכרות האיכותיים יותר, והרחבת מכרה אורפה (Orapa) תוביל לשיפור מדהים באיכות הפקת היהלומים בו. ישנם אינדיקאטורים גיאולוגיים לפיהם בוצואנה עוד עשויה להפיק בעתיד כמעט את אותה כמות יהלומים שהפיקה עד כה.

 

ולבוצואנה יש גם משהו שאין לאף מדינה אחרת המפיקה יהלומים: הסכם משוריין עם דה בירס, המכיל מפורשות התחייבות של דה בירס לספק לתעשיית החיתוך והליטוש המקומית יהלומים בגדלים ובסוגים שניתן לעבד בבוצואנה. הממשלה יכולה לדרוש יישום מלא של ההתחייבות החוזית הרלוונטית. אין מתפקידי לקבוע אם הממשלה צריכה לעשות זאת או לאו; כעיתונאים, אנחנו יכולים רק להציף את העמדה הזו בדיון הציבורי הנוכחי. גם לא להפריע היא אפשרות.

 

כיום, אף אחד ממפעלי היהלומים בבוצואנה לא מרוויח כסף, או אפילו משיג החזר קצת סביר על ההשקעה. אלו הטוענים אחרת עושים זאת פשוט כדי “למצוא חן בעיני דה בירס” ובעיני הממשלה. במונחי ערך, כ-40% בלבד מאספקת הגלם של ה-DTC נחתכה ולוטשה בפועל במפעלים של בוצואנה במהלך 2014, כלומר כ-400 מיליון דולר מתוך גלם בשווי כולל של 940 מיליון דולר. זו מעולם לא אמורה הייתה להיות המטרה של תכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית. זה גם לא עולה בקנה אחד עם החלק בהסכם השיווק הנוגע למכירות גלם לתעשייה המקומית.

 

ההסכם מספק את התכנית לשינוי

נשיא בוצואנה והשר למקורות המינרלים, האנרגיה והמים שלו הם בין המעטים הנהנים מגישה להסכם שיווק היהלומים הסודי לשנים 2010-2020, אשר נחתם על ידי הממשלה, דה בירס ודבצואנה.

 

זה די מקשה על החיים של עיתונאים חוקרים. בנוסף, החשאיות הרבה מונעת דיון ציבורי (בפרלמנט ובזירות אחרות) על ההסכמים. להבנתי, הנושאים והנותנים מטעם בוצואנה עשו עבודה ראויה להערצה – מדובר בהסכם מצוין עבור בוצואנה. השאלה היא: האם התוצאות מבחינת תכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית עולות בקנה אחד עם מה שסוכם? האם דה בירס מכבדת את ההתחייבויות שלה? האם ישנן הפרות?

 

יודעי דבר מספרים לי כי דה בירס ו-DTC הבינלאומית התחייבו והסכימו מבחינה חוזית –

 

לספק ליצרני היהלומים המקומיים רק את הסוגים והגדלים המתאימים לחיתוך וליטוש בבוצואנה.

 

להבטיח כי כל הסחורה שתסופק לשוק המקומי היא בבירור בת-קיימא מבחינה כלכלית לחיתוך וליטוש בבוצואנה

 

לספק יהלומי גלם ללא אפליות לכל לקוחות ה-DTC אשר עומדים בתנאי האספקה במסגרת תכנית הטבות לאוכלוסיה המקומית. האפליה בין לקוחות יכולה להתבטא רק בנפח האספקה.

 

לא צריכה להיות סיבה – או תירוץ – עבור יצרנים בבוצואנה לייצא את הגלם שהם קונים למדינות אחרות, אם ניתן לעבד באופן בר-קיימא את הסחורה בבוצואנה. אני לא יודע אם הצדדים הגדירו את המונח, אולם עבור כל אדם שמפעיל היגיון, מדובר בסחורה רווחית. ברור כי מה שאינו בר-קיימא מבחינה כלכלית, אינו רווחי.

 

בשל היעדר בחירה, כלומר אי-ההתאמה של יהלומי הגלם שסופקו, הממשלה מאפשרת באופן רשמי לבעלי הסייט המקומיים לייצא כ-20% מיהלומי הגלם שסופקו להם (בפועל הם מייצאים יותר – אבל זה נושא אחר). ייצוא זה, כך נאמר לי, משרת בעיקר את דה בירס – ואיש מלבדה. הסכם השיווק לא קובע סף מכירות עבור התעשייה המקומית, מתוך כוונה כי הקצאות הגלם הללו פשוט יעברו למסחר ולייצוא, מה שמכריח יצרנים לייבא גלם ממקורות אחרים כדי לשמור על המפעלים עובדים.

 

ההסכם מציין אספקה בת-קיימא ייעודית במיוחד מבחינה כלכלית, שניתן לחתוך וללטש בבוצואנה. אין שום התייחסות לתכנית “ספק לפי בחירה” (Supplier of Choice), כפי שנפרט להלן, שאינה רלוונטית להסכם בין הצדדים.

 

דה בירס מרוויחה מהגלם שמייצאים בעלי סייט מקומיים

ראוי להרחיב בנקודה הזו. הסכמי השיווק שנחתמו בין דה בירס לבוצואנה כוללים באופן כללי את מה שקרוי הוראת סף המכירות המקומיות. הוא מתייחס לסכום המכירות המינימאלי (בדולרים) שיש לבצע לתעשייה המקומית – ואם לא עמדה בסף הזה, דה בירס נקנסת בסכומים משמעותיים. על כן, כאשר דה בירס מספקת לתעשייה המקומית סחורה שאינה מתאימה לחיתוך וליטוש בבוצואנה, ובעלי סייט מייצאים את הסחורה הזו למדינות אחרות, זה משרת את דה בירס, ומקרב אותה לאותו סף מכירות מקומי.

 

נאמר לי שחלק שלם בהסכם מוקדש למה שקרוי חישובי “אחוזי גירעון”, שמשמשים לאחר מכן לחישוב הקנס שעל דה בירס לשלם. איש לא מוכן לחשוף בפניי מהו סף המכירות המקומיות הנוכחי, אבל אני זוכר שב-2010 הוא עמד על כ-450 מיליון דולר. נכון להיום, על כן, מדובר לבטח בסכום גבוה יותר, שנע סביר להניח בטווח של 800-900 מיליון דולר. ישנה גם סוגיית הפרשנות: אם סף המכירות המקומי משמעו יהלומי גלם שסופקו לצורך חיתוך וליטוש בבוצואנה, ברור כי היו מגיעים עד כה למסקנה שדה בירס מפרה את ההסכם. האם סיפקה סחורה בשווי 800-900 מיליון דולר, שניתן היה לעבד באופן רווחי?

 

כעיתונאי, אני לא מצליח להבין מדוע מכירות יהלומי גלם למפעלים מקומיים, ולצורך בהטבות לאוכלוסיה המקומית, אך מיוצאים מיידית על ידי הלקוח, צריכים לחול – או להיחשב – ככאלו העומדות בהתחייבויות של דה בירס בכל הנוגע לסף המכירות המקומיות. זהו גם תמריץ שלילי עצום עבור דה בירס, אם המטרה היא לספק יותר סחורה שמתאימה לתכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית. מה עדיף: למכור סחורה מתאימה ובת-קיימא מבחינה כלכלית למפעלים מקומיים, או לשלם קנס לממשלה? האם הממשלה הטילה סנקציות בתגובה לסטייה הזו מהכוונה המקורית בהסכם?

 

בשלב מסוים, התקבלה החלטה ניהולית לאפשר ליצרנים המקומיים לייצא עד 20% מהגלם שסופק להם. המטרה הייתה “להקל על הקושי” של בעלי סייט במסגרת תכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית, מאחר שנאלצו לקבל סחורה שאינה בת-קיימא מבחינה כלכלית או מתאימה מלכתחילה לשוק המקומי. לדברי כמה יצרנים, האפשרות לייצא 20% מהסחורה נועדה בעיקר לשרת את דה בירס. זה הקל עליה לא למכור בשוק המקומי סחורה שמתאימה לכך ב-100%. בדה בירס ידעו שבעלי סייט יסחרו ביהלומים במקום לייצר אותם. בהסכם, כך נאמר לי, לא מופיעים תנאי התאמה מן הסוג הזה.

 

הממשלה עשויה לטעון – אם תרצה לטעון כך – כי אם כל הספקים המקומיים יפעלו לחלוטין בהתאם להסכם השיווק, אך יצרן לא יצטרך לייצא ולו חלק מאספקת הגלם שקיבל.

 

נתוני התעסוקה של תכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית כן חשובים

כמה יצרנים בעלי מפעלים בבוצואנה – ובהם BDM, יורוסטאר (Eurostar), דיאראף (Diarough), מוטי גנץ, לאו שכטר ואחרים – כבר פיטרו עובדים בבוצואנה, או סגרו לחלוטין את המפעלים. בגיליון קודם של DIB, צוין כי בניגוד לכמה הסכמים קודמים, ההסכם הנוכחי לא כולל הוראות סף לרמות התעסוקה. בהמשך לכך, דה בירס עשויה להתחמק מקנסות אם נתוני התעסוקה בבוצואנה ירשמו ירידה [חוקרים מקומיים בבוצואנה, כגון פרופסור רומן גרינברג (Roman Grynberg), ציטטו את המידע הזה במחקרים או מאמרים שכתבו].

 

לפני כמה שבועות, קיבלנו לידינו ב-DIB אימייל המצהיר כי אני אולי צודק מבחינה טכנית, אולם פספסתי כמה הוראות אחרות בהסכם. הן בהסכם של השנים 2005-2010, והן בהסכם של השנים 2010-2020 מופיע סעיף המצהיר כי דה בירס ו-DTC הבינלאומית מכירות בדרישות של ממשלת בוצואנה בנוגע לאספקה לבעלי סייט, למטרות תכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית אותם יהלומים בבוצואנה, וליצירת והגדלת אחוזי התעסוקה במסגרת תכנית ההטבות לאוכלוסיה המקומית של היהלומים בבוצואנה.

 

אילוץ, או מתן אפשרות לבעלי סייט לפטר עובדים כי לא מסופקת להם מספיק סחורה בת-קיימא מבחינה כלכלית, יכולים, לכאורה, לרמז על אי עמידה במחויבויות החוזיות, גם אם ייתכן שלא יוטל עונש ישיר במצב זה. זו בהחלט סוגיה שנראה כי ממשלת בוצואנה צריכה לבחון.

 

לאחרונה, התריע בפניי אקדמאי מבוצואנה כי הסכם השיווק מספק למפעלי החיתוך והליטוש המקומיים זכות לרכוש “יהלומים מיוחדים”, כאשר באופן כללי מוסכם כי מדובר ביהלומים שמשקלם מעל 10.8 קרט, אך מחירם אינו עולה על מיליון דולר. יהלומי גלם שמחיריהם גבוהים יותר נופלים לקטגוריות עם שמות אחרים, כגון “יהלומים יוצאי דופן” (בקטגוריות המחירים של בין 1-3 מיליון דולר) או “יהלומים מאוד יוצאי דופן” (כל יהלום המוערך ביותר מ-3 מיליון דולר).

 

ובכן, אני לא יודע כמה מפעלים בבוצואנה קיבלו את היהלומים המאוד יקרים הללו. אבל היות שאין שום מחויבות להקצות יהלומים מסוג זה לבעלי סייט מקומיים כחלק מהתכנית להטבות לאוכלוסיה המקומית – לא הייתי עוצר את הנשימה בציפייה. עם זאת, יש לתהות מדוע זה לא ידוע לכולם? מדוע מי שמשקיע במפעל לא יודע למה הוא יכול – או לא יכול – לצפות בהקצאה שלו?

 

דרושים צעדים מעבר לאכיפת ההסכם

הטרגדיה של תעשיית היהלומים העולמית בימינו היא כי, בכל קנה מידה, מחירי הגלם לא מאפשרים להשיג החזר הגיוני על ההון המושקע. על מנת להישאר בעסקים, יצרן יהלומים לא יכול להסתפק ברווח תפעולי, עליו להשיג גם החזר הגיוני על ההון שהשקיע וגלגל.

 

הסכם השיווק בבוצואנה קובע שה-DTC תמכור לבעלי סייט מקומיים סחורה באותו מחיר בדיוק שבו היא נמכרת לבעלי הסייט ברחבי העולם. בסייט של החודש, דה בירס הורידה את מחירי המכירה שלה בכ-3-5% (לא באופן גורף, כל קטגוריה היא שונה) – אך הקונצנזוס בתעשייה הוא שדה בירס תהיה חייבת להוזיל 15% נוספים מהמחיר, לפני שמחירי הגלם יעלו בקנה אחד עם מחירי המלוטש שמייצרים ממנו.

 

כך מסביר זאת גורם שמכיר את הנושא: יש מצבים שאלו שניסחו את הסכמי השיווק לא צפו. כיום, עושה רושם שדה בירס מעוניינת יותר לייצר מקסימום הכנסות עבור אנגלו-אמריקן (Anglo American). האפשרות שבתקופת ההסכם דה בירס תמכור גלם במחירים שיהפכו את הייצור לבלתי משתלם כלכלית (למרות שבמסחר הגלם יש עדיין כסף) לא עלתה בראשם של הנושאים והנותנים סביב הסכם השיווק. ההסכם דורש מדה בירס למכור ב-100% מערכי המכירה הסטנדרטיים (SSV), ובמקביל מציין כי על החברה למכור סחורה בת-קיימא מבחינה כלכלית. במצב הנוכחי, נראה כי מדובר במטרות סותרות ומנוגדות.

 

השורה התחתונה

את ההוזלות הפתאומיות במחירי הגלם החודש כינו בבלומברג “מכה מפתיעה לאנגלו”. שינוי של כמה אחוזים במחירי המכירה פוגעים באופן ישיר בשורה התחתונה. בעלי סייט לקחו את כל הסייט החודש – לפחות ככל שאני יודע – וזה כל מה שחשוב. אין זה מעניינה של דה בירס אם ניתן או לא לחתוך וללטש יהלומים באופן רווחי גם במחירי המכירה הסטנדרטיים. האם זה עולה בקנה אחד עם התחייבותה לספק גלם בר-קיימא כלכלית? כיצד ניתן ליישב בין שתי המטרות החשובות הללו?

 

רוב אנשי העסקים יחפשו החזר של 15-25% על ההון שהשקיעו. במרכז הערוץ של עסקי היהלומים, למעשה בלתי אפשרי להשיג החזרים כאלו. באופן מסורתי, זה “נפתר” או “תוקן” באמצעות מימון רוב הפעילויות. אם כ-70-80% ממימון הפעילות מגיעים מהלוואות, ורק 20-30% (או פחות) מהון עצמי, אם עובדים ביעילות במונחים של מעגלי מחזור (של יהלומים, כלומר של הון), ניתן להגיע לרמות רווחיות הגיוניות, במונחי אחוזים מההון העצמאי של אותו גורם.

 

אולם הכל תלוי בזמינות המימון. הבעיה כיום היא שהגישה למימון יורדת. כאן, יכולה ממשלת בוצואנה לספק יתרון תחרותי נוסף לתעשייה המקומית. לפני שנים, היא יכלה לקבל מ-OPIC, כלומר מממשלת ארה”ב, מסגרות אשראי מובטחות. עליה לבחון אם האפשרות הזו עוד קיימת.

 

רבים מאיתנו חשבו כי תוחלת החיים של יהלומים בבוצואנה תסתיים פחות או יותר ב-2029. כיום, הנשיא עצמו כבר מתייחס להפקת יהלומים מעבר לשנת 2050 – מדובר בדרך ארוכה מספיק כדי לתכנן לטווח ארוך.

 

כפי שכתב לאחרונה עיתונאי בעיתון היוצא לאור בבוצואנה: “אני קורא לממשלה שלנו להסיר את כיסוי העיניים, לחזור ללוח כפי שהוצע, ולפתח תכנית הטבות לאוכלוסיה המקומית ברת קימא שמעצים את האזרחים שלנו לכדי שחקנים אמיתיים בתעשייה”. יהיה מעניין לראות אם כולם ישמעו את הקריאה הזו.

 

הוראה בהסכם: איסור על אפליה באספקת גלם למפעלים מקומיים

החשאיות הרבה סביב הסכמי השיווק מונעת דיאלוג כן ופתוח אודות האופן שבו אפשר להפוך את התעשייה בבוצואנה לבת-קיימא. האמת היא שככל שמבינים ומגלים יותר בנוגע להסכמים, מכבדים יותר את הנושאים והנותנים מצד בוצואנה, עבור ראיית הנולד והחזון שלהם. זאת מפני שההסכמים עצמם הם הערובה הטובה ביותר, ההבטחה הטובה ביותר, לקיימות לטווח ארוך.

 

ייתכן בהחלט כי יהיו ניגודים בין הוראות בהסכם לבין ההסכמים החוזיים במסגרת תכנית “ספק לפי בחירה”. שוב, הנשיא והשר שלו חייבים לבחון זאת כנגד ההסכם, אך גיליתי שהסחורה חייבת להימכר ללא אפליה בקרב יצרנים מקומיים.

 

זה נשמע כאילו כולם זכאים לאותו סוג של יהלומי גלם. ברור שזה לא ריאלי, כי יהיו יצרנים בעלי התמחויות ספציפיות בסוגים ספציפיים של סחורה. אולם בעוד סחורה מסוימת יכולה להיות רווחית יותר מאחרות, לזכות “שווה” עליה – בהינתן כי זה אכן מה שמופיע בהסכם – תהיה השפעה רבה על כמה חברות.

 

בשום מקום בהסכם השיווק לא מופיעה התייחסות לספק לפי בחירה או לכוונת המכירה (ITO), או למידה שבה תכניות אלו חלות על ספקים מקומיים. ההיפך הוא הנכון. ההסכם מרחיק עצמו מהמערכת הזו. מדובר, כך נאמר לי, בחלק בהסכם שכותרתו “ביטול שירותי ערך מוסף”, האוסר במיוחד על ה-DTC, או כל גוף אחר של דה בירס, לחייב לקוחות שקונים יהלומים מדבצואנה עבור כל שירותי ערך מוסף (VAS) או כל חיוב דומה אחר. זאת, אלא אם כן הלקוח משלם עבור החיובים האלה מרצונו, בתמורה לקבלת שירותים ספציפיים.

 

עם זאת, אם לקוח בפועל לא משלם עבור שירותי ערך מוסף, הוא לא זכאי ללוח זמנים מועדף לאספקה (PDS), אשר מעניק לו גמישות בקביעת לוחות הזמנים בסייטים שבהם ירצה לקבל סחורה מסוימת. זה מאפשר לו לתכנן בקפידה את תכניות הייצור שלו. בתיאוריה, כך נאמר לי, אם מישהו לא משלם עבור שירותי ערך נוסף אזי ה-DTC יכולה לספק את הסחורה שהוקצתה לשנה שלמה בסייט אחד ויחיד. לאי-תשלום עבור שירות עסק מוסף יש מגוון השלכות נוספת, שה”מעצבנת” ביותר בהן היא זו שלא מאפשרת לשריין מראש, או לנוחיות הלקוח, “חדר צפייה” בבניין ה-DTC בגבורון. זה גורם ללקוחות שאינם משלמים עבור ‘שירותי ערך מוסף’ להפסיד את הטיסה המועדפת עליהם הביתה…

 

בעלי סייט במסגרת ה-Beneficiation אינם מודעים לאיסור האפליה. התקשרנו אקראית לבעל סייט המתמחה בפריטים מסוימים, וקיבל סחורה שאינה בת-קיימא כלכלית לתקופות מורחבות. שאלנו אותו: “מדוע לא פשוט ביקשת סחורה אחרת?” הוא ענה כי מעולם לא הייתה לו אפשרות לקחת משהו אחר; הוא אפילו לא ידע שהוא יכול לבקש.

 

זה מראה לנו כי קיים בבירור קונפליקט בין ההוראות בהסכם השיווק של בוצואנה, לבין מנגנון ספק לפי בחירה, החל על לקוחות במסגרת ה-beneficiation. איך שלא מסתכלים על זה: אלו שמשלמים עבור שירותי ערך מוסף נהנים מתנאים אחרים לעומת אלו שלא. זה בבירור לא עולה בקנה אחד עם המחויבות של דה בירס במסגרת הסכם השיווק.

 

יהלומים בעידן של הנשיא קאמה

הדיונים על הסכם השיווק לשנים 2010-2020 בין ממשלת בוצואנה ודה בירס התנהלו בתקופת נשיאותו של הנשיא איאן קאמה. הסעיפים שחודשו, והיו רלוונטיים לעסקי היהלומים, היו ברורים לכל, לא שנויים במחלוקת, והוסכם עליהם כבר בשלב מוקדם ב-2011. עם זאת, ניקי אופנהיימר דרש סעיף אחד מרכזי, שכלל את הוראות “שינוי השליטה”, על מנת לאפשר לו למקסם את מחיר המכירה שלו, למקרה שירצה למכור את חלקו בדה בירס, שעמד על 40%.

 

בוצואנה התעקשה כי שינוי בעלות יאפשר לה לבטל את הסכם השיווק, כדי להגן על הריבונות והיושרה של נכסי היהלומים במדינה. הסכם השיווק ל-10 שנים היה בעל ערך רב ביותר; אם ממשלת בוצואנה יכולה הייתה לחסל את הסכם השיווק, חלקה של דה בירס (40%) היה משיג למשפחת אופנהיימר סכום נמוך משמעותית תמורת החלק שלה. לבסוף, הסכימו הצדדים להבחין בין “שינוי שליטה” (שהיה מותר) לבין “שינוי שליטה מזיק” (שיאפשר לחסל את ההסכם). אך הדיונים היו הכל חוץ מידידותיים.

 

כשהתעמתו (בחדר מלון ביוהנסבורג) עם החלטתה של משפחת אופנהיימר למכור את חלקה בדה בירס לאנגלו-אמריקן, היו לנשיא קאמה סיבות טובות להרגיש נבגד באופן אישי. עם זאת, כפי שאמרו לי יודעי דבר, הוא בחר להסתיר את הכעס שלו באיפוק מדהים.

 

מקומם המרכזי של הסכמי שיווק

מבחינה היסטורית, עוד מהימים המוקדמים ביותר של הסכמי שיווק יהלומים בערוץ יחיד, דה בירס ביצרה את שליטתה בשוק באמצעות הסכמי שיווק. בשנות משבר היהלומים של אמצע שנות ה-90, דה בירס האשימה פומבית את הרוסים בהפרות הסכם, לאחר שחשדה ב”הדלפות” רוסיות לשוק. הרוסים הכחישו זאת – אבל היות שההוראות בהסכם היו סודיות ביותר, התעשייה בכללותה לא יכלה לגבש דעה מושכלת.

 

סיפור דומה היה עם מכרה ארגייל (Argyle) האוסטרלי בסביבות שנת 1996. המכרה היה נתון להסכם שיווק באמצעות ערוץ אחד, ולא היה כל רצון (וכן לא הוכנה תשתית המיון הנדרשת) לשנות את המצב. בארגייל חשו, עם זאת, כי דה בירס רימתה אותם. הם תיעדו את ההפרות החוזיות, וכשההסכם עמד להתחדש הם רצו פתרון לסוגיות הללו. כשלא ניתן היה להשיג זאת, הם עזבו.

 

[דרך אגב: דה בירס הייתה המומה מההתנהגות הזו. מאוחר יותר, במהלך סקירה אסטרטגית בעקבות המהלך, ביין ושות’ (Bain & Co.) הגיעה למסקנה כי לעזוב את אוסטרליה – ובהמשך לכך להציף את השווקים בסחורה מהסוג של ארגייל במחירים זולים כדי לגרום למכרה לפשוט את הרגל – הייתה אחת הטעויות הקשות ביותר של דה בירס באותן שנים] .

 

פרודוקטיביות אינה הנושא

 

“סוגיית הפרודוקטיביות, שממשיכה לעלות כאחד המכשולים עבור ה-beneficiation בבוצואנה, אינה הנושא… זהו ניסיון להסוות את הבעיה האמיתית. הפרודוקטיביות קשורה לניהול. אנשים הם זהים בכל העולם. עליך להעצים אותם עם ידע ולהניע אותם כראוי… זוהי סוגיה שנוגעת לניהול. לאור הסביבה המסחרית והחוקית הדרושה להעצמה, ל- beneficiation יש סיכוי טוב יותר להצליח כאן מאשר בכל מדינה אחרת” [הערה של מנהל לשעבר בדבצואנה].

 

הסאגה האמיתית של מפעל טימיין

עבור אלו שעקבו מקרוב אחר מאבק ה-beneficiation בבוצואנה עוד מימיו הראשונים, סגירתו בסופו של דבר של מפעל טימיין (Teemane) הייתה תמיד בגדר מסקנה מתבקשת. כעיתונאי צעיר בראשית שנות ה-80, כשדה בירס עדיין שלטה כמעט לחלוטין בענף היהלומים העולמי, מנהלים של דה בירס תמיד הבהירו כי הם מתנגדים בתוקף ל- (1) beneficiation במדינות המפיקות, במיוחד בוצואנה; ו-(2) לאפשר חלון לשוק למדינה מפיקה (כלומר למכור פומבית באופן עצמאי חלק מהתפוקה שלה, כדי לבחון את המחירים). לסירובים הללו היו תירוצים שונים, אך הסיבה הפומבית הובעה בפומבי רק לעיתים נדירות: דה בירס לא רצתה שלממשלת בוצואנה יהיו אמצעים לדרוש תיקוני מחירים. מכירת היהלומים המלוטשים שהופקו מהגלם תאפשר לה להכיר את שוויו האמיתי של הגלם.

 

דה בירס שיתפה פעולה עם דבצואנה ופקידי ממשל מקומיים. היא אפשרה לממשלה לקבל חלקים גדולים מהרווחים, אך המעיטה משמעותית בערכם של היהלומים שיוצאו מן המדינה. זהו פרק שעוד מוקדם לכתוב בהיסטוריית היהלומים של בוצואנה. כיום, היכולת להעריך הערכת חסר נפגעה משמעותית – הודות למעבר של פעילות האגרגציה לבוצואנה .

 

עד תחילת שנות השמונים, להוציא מפעל מקומי קטן שעיבד יהלומי גלם זולים עבור הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (DRC), לא פעלו מפעלים במדינה. מפעל טימיין הוקם ב-1993 על ידי דה בירס, והוא היה בבעלותה של דבצואנה. מפעל אחר הוקם על ידי לזר קפלן (Lazare Kaplan). אף אחד מן המפעלים הללו לא קיבל “אישור” לעשות רווחים, אלא אם כן יוקמו עוד מפעלים. לא לרשום רווח היה, איך נקרא לזה, הוראות ההפעלה…

 

באוקטובר 1997, שר המינרלים, האנרגיה והמים דאז, דיוויד מגאנג (David Magang), “עבר את הגבול”. בנאום שנשא בוועידת יהלומים של פייננשל טיימס בלונדון, קרא לאמץ “אסטרטגיה הגיונית שתעבור למורד הערוץ. תעשיית חיתוך וליטוש יהלומים בת-קיימא, בשילוב ייצור תכשיטי יהלומים, יכולים באמת להוסיף ערך ליהלומי הגלם שלנו, ובמקביל לספק תעסוקה יצרנית לרבים מהאזרחים שלנו”.

 

היה ברור כי מנהל דה בירס שנכח בוועידה, גארי ראלף (Gary Ralfe), היה נסער. כפי שמגאנג מציין בספר זיכרונותיו, “קסם ההתמדה” (“The Magic of Perseverance”), נאמר לו אז על ידי עיתונאי כי ימיו כשר המינרלים יגיעו בקרוב לקיצם. ואכן, אחת המשימות הראשונות של הנשיא החדש של בוצואנה, פסטוס מוגאה (Festus Mogae), הייתה להעביר את מגאנג לתפקיד שר התחבורה. כשמגאנג שאל את חברו מוגאה “מדוע?”, הנשיא ענה כי היה מעדיף שלא ישאל את השאלה הזו…

 

חברת ייצור היהלומים טימיין, שבימיה הראשונים נוהלה על ידי גארת פני (Gareth Penny), רשמה הפסדים בשבע השנים הראשונות לפעילותה, וביצועיה עלו לדיון בפגישת הדירקטוריון של דבצואנה בנובמבר 2000. לדירקטוריון נאמר אז כי “טימיין מצפה להגיע לאיזון תוך חמש שנים”. נדרשו, על כן, 12 שנים רק כדי להגיע לאיזון – במקרה הטוב ביותר!

 

טימיין אף פעם לא הגיעה לאיזון במסגרת ההסכם של דה בירס. ב-2003, נרכש מפעל ליטוש היהלומים על ידי דיאראף (Diarough) מאנטוורפן. החברה המשיכה להפסיד – עד שהבעלים החליט כי “מספיק זה מספיק”.

 

תגובת דה בירס

הי חיים,

 

אני כותב בתגובה למאמר שיפורסם ב-DIB הקרוב, ששלחת אלינו למתן תגובה.

 

בעוד אין בידינו די זמן כדי להעביר לידיך תגובה מלאה ועמוקה, אני חושב שחשוב עבורנו להבהיר כמה נקודות ספציפיות.

 

ראשית, ממאמר המערכת עולה תחושה כי דה בירס אינה לחלוטין מחויבת לרוח ה- beneficiation בבוצואנה, כפי שנקבע בהסכם המכירות – וזה לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. דה בירס מובילה את התעשייה במונחי התחייבותה לספק גלם באופן קבוע למפעלי חיתוך וליטוש במדינה, וה-beneficiation מחלחל להיבטים כה רבים בעסקים שלנו. אנו פועלים באופן קבוע מול הממשלה, כדי לבחון מהן הדרכים הטובים ביותר לפתח ולקיים beneficiation מצליח לטווח הארוך, ואנו משקיעים מאמצים רבים במסגרת תמיכתנו בקידום הנושא.

 

בנוגע לנקודה שעלתה במאמר המערכת, הנוגעת לאופי הסחורה שמוצעת לבעלי סייט מקומיים בבוצואנה, חשוב לציין שכל בעל סייט מבקש את סוג הסחורה שהוא רוצה לקנות. ברור כי דה בירס מוגבלת על ידי סוגיות של זמינות, אבל אנחנו מחפשים לתת מענה לביקוש עם ההיצע, כשזה אפשרי. אנחנו מנהלים כבר במשך זמן מה את מערכת “הביקוש המוצג” (“demonstrated demand “) – כלומר לבעלי סייט יש הזדמנות לבקש סוגים שונים של סחורה (באמצעות ex-plan, רכישות נוספות ומנגנונים נוספים), ולבנות בהם עמדות אם הצרכים שלהם משתנים עם הזמן. על כן, אנו מצפים לעמוד בביקוש מצד בעלי הסייט (בין אם במסגרת ה-beneficiation ובין אם מדובר בבעלי סייט בינלאומיים), והם מודעים לכך שיש להם הזדמנות לבקש סחורות שונות, במידה שהצרכים שלהם ישתנו.

 

בתוך כך, חשוב גם לציין כי עמלת השירות נוגעת לשירותים שאנחנו מספקים, ואינה נותנת גישה לסחורות. בעלי סייט שבוחרים לשלם מרצונם את עמלת השירות נהנים משירותים (כגון שירות תכנון אספקה), אך אינם מופלים לטובה עם הסחורה.

 

בסוגיית נפח הסחורה המותר לייצוא מבוצואנה, אנו מצפים לתמוך בגישות בנות-קיימא, אך עם זאת מציאותיות, ל-beneficiation. מפעלי ליטוש היהלומים שונים זה מזה, וקיים שוני בהתמחות ובגישות של כל אחד מהם. משמעות הדבר כי תמיד יהיו הבדלים במידת ההתאמה, ממפעל אחד למשנהו. על כן, ישנה הסכמה בדבר נפח מוגבל לייצוא, על מנת לתמוך ביעילות פעילויות ה- beneficiation הללו – המאפשרת לייצא חלק קטן מהסחורה ללא קנס, ובכך למעשה לשפר את היעילות (ובכך גם את הקיימות) של המגזר לטווח הארוך יותר, יותר מאשר לפגוע בה.

 

עם זאת, אנחנו כמובן רוצים לראות כמה שיותר מאספקת הגלם במסגרת ה-beneficiation נחתכת ומלוטשת במדינה, ובכך תומכת במגזר המקומי. לכן, אם מייצאים סחורות מעבר לסף שנקבע, תהיה לכך השפעה שלילית על הקצאות הגלם לבעל הסייט בשנה לאחר מכן. זה יוצר עונש בגין ייצוא מעבר לרמה שנקבע כי היא סבירה בתרומתה ליעילות הכוללת, ואספקת הגלם תנדוד לאלו שימשיכו לעבד אותו במדינה לאורך זמן.

 

לבסוף, אנו והממשלה מחויבים לחלוטין ל-beneficiation בר-קיימא – הסביבה שבה אנו פועלים משתנה במהירות ואנו מכירים בכך שישנם כוחות שונים ורבים המעצבים את ענף חיתוך וליטוש היהלומים. על מנת לשמור על ה-beneficiation בבוצואנה לטווח ארוך, אנו רוצים ליצור תעשייה שהמאפיינים שלה הם יעילות ונהלים הטובים ביותר, ולא אמצעים מלאכותיים. אנו רואים על כן את התעסוקה כתוצרת, ולא כתשומה, של ה-beneficiation- ובעודנו מפתחים מגזר יותר בר-קיימא, זה ישפר את הזדמנויות התעסוקה שנוצרות עם הזמן, אפילו אם לרוע המזל ישנם מחזורים של גאות ושפל ברמות התעסוקה, בתגובה לגורמים חיצוניים קצרי טווח יותר.

 

ה-Beneficiation הוא בלב מה שאנחנו בדה בירס עושים, ונמשיך לעבוד יחד עם שותפינו בממשלה ובקהילת היהלומנים כדי להמשיך ולתמוך בקיימות של פעילות זו ככל שביכולתנו.

 

בברכה,

דיוויד

דיוויד ג’ונסון (David Johnson), מנהל קשרים עם שחקנים במורד הערוץ, דה בירס

 

 

מאת: חיים אבן זוהר

עוד מאמרים שיעניינו אותך

אינסטגרם

קבלו מאיתנו עדכונים חמים

תודה על רישומך