משה בלוייוייס נולד ב-1924 בלודג', פולין, לאברהם וגאולה, שהשתייכו לזרם חסידי גור. לימודיו פסקו בעקבות פלישת הגרמנים לפולין והקמת גטו לודג'. ב-1944, עם חיסולו של הגטו, נשלח לאושוויץ, שרד את עבודות הכפייה במחנה הריכוז גלייוויץ 1 ואת צעדת המוות לבוכנוולד, שם שהה עד לשחרור המחנה בידי האמריקאים ב-1945. ב-1946 נישא לדינה (דנקה), אותה פגש אחרי המלחמה בסנטוריום, לשם הגיעו שניהם בודדים, חולים וחסרי כל. ביחד התחילו השניים בדרכם הקשה לבניית חיים חדשים. במהלך בריחתם מפולין נאלצו לאמץ שם משפחה מזויף – בוירסקי, המלווה אותם עד היום לצד שם המשפחה המקורי.
משה ודינה בלייוייס-בוירסקי עלו לארץ ב- 1948 באמצעות 'תנועת הבריחה'. בשל היותו נשוי לא צורף לצבא, ונשלח עם קבוצת עולים ליישב את צפת. ב- 1948 הצטרף להכשרה של ליטוש יהלומים שארגנה הסוכנות היהודית באמצעות 'מרכז הקואופרציה' של ההסתדרות עבור עולים חדשים צעירים חסרי מקצוע. את הקבוצה הדריך עלי גורנשטיין, ששוחרר לשם כך מהצבא. הקבוצה, שיסדה קואופרטיב יהלומים בשותפות עם משקיע פרטי, התפרקה לאחר כששה חודשים עם גיוסם של הצעירים לצבא.
בנובמבר 1949, החל לעבוד במלטשה של יצחק שפיץ, יצחק שטיינבך והקטור פלורנטין בתל אביב. משה בלייוייס זוכר לטוב את יצחק שפיץ – מעסיק נפלא ואיש אציל, שטיפח אותו לאורך כל הדרך. ב-1953 שלח אותו יצחק שפיץ ללמוד מקצוע שהיה אז חדש בארץ – ליטוש בגטים. לאחר ההכשרה שימש כאחראי על ליטוש הבגטים במפעל.
ב-1955 התחיל לעבוד כקבלן בגטים, כשיצחק שפיץ מאפשר לו להשתמש בשתי מולות ללא תשלום, כדי שיוכל להעסיק שני פועלים. כך החל את דרכו כעצמאי. ב-1959 הכשיר 20 פועלים עבור הקבוצה לליטוש אבנים עגולות שהקים בשותפות עם פריץ חוצ'נר.
ב-1961 הצטרף לפריץ חוצ'נר כמנהל מערך הייצור שלו. ב-1966, בתקופת המיתון והאבטלה, ייבא ברוך ורטיקובסקי לארץ דופים חצי אוטומטיים. מתוך אהבתו להתנסות ולקדם חידושים, הבין משה בלייוייס את היתרון שבחידוש, והקים עבור חוצ'נר מפעל שעשה שימוש בדופים החדשים וקלט באמצעות משרד העבודה 60 מובטלים, שליטשו אבנים קטנות (50 בקרט). בזכות מהלך זה קיבל המפעל סייט מהסינדיקט. ב-1967 הקים במפעל מחלקה לייצור אבנים גדולות יותר, ומינה את אילן גלאון כמנהל המחלקה.
ב-1969 החל לעבוד כעצמאי. במשך שנות עבודתו כיצרן הכשיר מאות פועלי יהלומים. ב-1974 הקים ברחוב לבנדה מפעל שהעסיק 60 פועלים. ב- 1978 – 1982 קיבל אספקת גלם קבועה (סייט) מהסינדיקט. ב-1997 נסגר המפעל בשל עלייתם של מרכזי ייצור עתירי שכר עבודה נמוך בדרום מזרח אסיה. כיום מייצרת החברה אבנים גדולות באמצעות קבלנים, מייצאת, ופועלת באמצעות שותפויות בארץ ובחו"ל.
פעילותו הציבורית של משה בלייוייס החלה כאשר שימש כיו"ר ועד העובדים במפעלו של שפיץ. שנים רבות כיהן כבורר בבורסת היהלומים וכמעריך סחורות. הוא כיהן כיו"ר ועדת העבודה בהתאחדות תעשייני היהלומים משנת הצטרפותו להתאחדות ב- 1978 עד 1995.
למשה בלייוייס שני בנים: דב, העובד לצדו מ-1978, ואיל, העובד כאדריכל.
מאת: שירה עמי
