אליעזר בשן נולד ב-1920 בבולגריה. ב-1933 הצליחה משפחתו להיטמע במשלחת שהגיעה לארץ, כדי להשתתף במכבייה. באנייה, שלקחה אותם לנמל חיפה, מצא אליעזר בשן מטבע זהב אנגלי – התחלה טובה לחיים החדשים בארץ ישראל, שאפשרה להם לקחת מונית לתל אביב, ואף הרבה יותר מזה.
אליעזר בשן, שהגיע לארץ בדיוק ביום הבר מצווה שלו, השלים לימודיו בסניף של הנוער העובד. את היכרותו עם ענף היהלומים עשה מייד עם צאתו לעבודה, בהיותו בן 18. מוריץ הזקן, שהיה מנהל העבודה במפעל של קרול פיקל, בבית האדום ברחוב נחמני, לימד אותו ללטוש קצוות למטה. ב-1943, כשרצה לעבור למפעל של סם מועד ברחוב מאז"ה, קיבל מכתב שחרור מקרול פיקל, כמקובל באותם הימים. במסיבת הפרידה מאריה מולדבסקי – מנהל העבודה שאותו אמור היה להחליף – הכיר את רעייתו – שרה. אולם, אליעזר בשן סבר, שהיתרון היחיד במעמד מנהל העבודה הוא ההזדמנות שנפלה בחלקו להכיר את רעייתו, וכי כפועל מן השורה הרוויח, וירוויח – יותר. וכך, חזר אל המולה, והפעם – בבית החרושת נובה שבפרדס כץ.
במשבר 1946 התחיל ללטוש יהלומים כעצמאי אצל חורט אופנים, שהחזיק כמה מולות. את הגלם שעיבד קנה בקפה צוקרמן, ששימש מקום התכנסות לקוני הגלם ומוכרי המלוטש.
עם קום המדינה שירת בצבא שלושה ימים בשבוע, ועבד בשלושת הימים הנותרים. אז החל לעבוד עם גיסו – צבי אורנשטיין. ב-1951 הקימו השניים שותפות. ביחד עבדו במפעל של מרדכי נועם ברחוב שבזי בנוה צדק. לאחר מכן עברו ביחד למפעל ברחוב עמק יזרעאל, שם היו להם ארבע מולות, ומשם אל מפעל גדול יותר, ברחוב כפר גלעדי. ב-1969, לאחר שבורסת היהלומים עברה לרמת גן, קנו השניים שטח ברחוב תובל, ופתחו ביחד מלטשה. השותפות – בשן-אורנשטיין, התמחתה בייצור אבנים גדולות ושיווקה את תוצרתה בשוק המקומי.
ב-1991 נסגר המפעל, ואליעזר בשן הפסיק לעסוק בייצור. הוא המשיך להגיע לבורסה מדי יום, כדי לעסוק במסחר, עד שלאט לאט הפחית את שעות הנוכחות שלו בבניינים.
אליעזר בשן הלך לעולמו בשנת 2007.
בנו, מיקי בשן, ממשיך את דרכו בענף היהלומים.
מאת: שירה עמי
