נולד ב-1925 בפולין. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה היה בן 14. לאחר שהות של שנתיים וחצי בגטו נשלח למחנה ריכוז. בפברואר 1945 הצליח לברוח מצעדת המוות למחבוא באזור דרזדן בגרמניה. לאחר שמונה ימי מחבוא, במהלכם ניזון בעיקר משלג, שוחרר על ידי הצבא הסובייטי.
כאשר חזר לעיר הולדתו נודע לו על גורלם המר של הוריו ואחיותיו. בעזרת ועדת הבריחה של ההסתדרות הציונית הצליח להגיע כבר במרץ 1945 לרומניה. דרך יוגוסלביה, הגיע לאיטליה, שם פעלה הבריגדה היהודית בקיבוץ שארית הפליטה. לארץ ישראל עלה באניית המעפילים "ברכה פולד". הוא גורש לקפריסין, וביוני 1947 הצליח להגיע לארץ. אאורבך היה מראשוני המתגייסים לצה"ל, וב-1953 השתחרר בדרגת סרן, והתחיל לעבוד כמנהל אדמיניסטרטיבי-טכני במפעל לעיבוד שבבי מדויק.
ב-1960 הציע לחברה אמריקאית להקים מפעל לייצור רכיבים אלקטרוניים למטרות צבאיות עבור צבאות נאט"ו וארצות הברית. במהלך 17 שנות עבודתו במפעל רכש ידע בעיבוד שבבי מטלורגיה, ציפויים וכימיה. ב- 1976 נמכר המפעל המשגשג לקבוצה ישראלית ואאורבך פנה לתעשיית היהלומים, בה מצא כר נרחב לניצול הידע שרכש.
את פעילותו בתעשיית היהלומים החל בייצור אביזרים אמינים עבור חורטי האופנים במחירים זולים במיוחד. בשלב השני פיתח שיטה לשיפור ההנעה המיושנת של מכונות הניסור. הוא פיתח שיטות שימון, המונעות שאיפת אדי גופרית, וכן חולל מהפך בחידוש הפלטונים (תפסני מסורי הניסור). איכות הכימיקלים המשמשים את התעשייה שופרה והוזלה. שנים רבות שימש אאורבך כסוכן הבלעדי של חברת בטונוויל הבלגית, יצרנית המסורים לניסור יהלומים. מחירי המוצרים, האיכות ומועדי האספקה היו בפיקוחה של התאחדות תעשייני היהלומים עד 1994. את עסקיו ניהל בעזרתה הפעילה של רעייתו המנוחה, ברנקה.
בשנת 1999 העניקה התאחדות תעשייני היהלומים לדוד אוארבך את התואר יקיר תעשיית היהלומים.
מאת: שירה עמי
