נולד ב-1926 בירושלים. עם סיום לימודיו התיכוניים ללטוש ב'זהריר'. כאשר הוקם צה"ל גויס משורות ההגנה לגדוד 92, ולקח חלק פעיל בשחרור משמר הירדן והגליל העליון. ב-1949 חזר לתעשיית היהלומים, וזמן מה לאחר מכן הפך לעצמאי. החברה גדלה, וב-1977 זכתה בתואר יצואן מצטיין.
תנופת ההתפתחות של החברה אופיינה, בעיקר, בהתמקדותו החלוצית של נתן ברמץ בהחדרת האוטומציה לתעשיית היהלומים. מבין ששת יצרני היהלומים הראשונים, אשר רכשו את מכונות הליטוש האוטומטית, 'פירמטיק', היה היחיד שנסע בעצמו ללונדון, כדי ללמוד להפעיל את המכונה. כאשר התגלו ליקויים תכופים בפעילות המכונות, ארגן את כל הרוכשים, והשקיע זמן וממון לאיתור התקלות ותיקונן. באישור הסינדיקט הכניס את השינויים הנדרשים במכונות באמצעות מהנדסים ישראלים ששכר. לאחר תקופה קצרה נשלחו אליו להשתלמות המהנדסים, שהיה להם חלק בייצור ה'פירמטיק'. במסגרת טיפולו החלוצי בתחום האוטומציה השתתף בוועדה לטכנולוגיה של מכון היהלומים.
את התפתחות החברה קטעה פציעתו של נתן ברמץ במהלך שוד באיטליה. הפסקת העבודה יצרה חובות, וכמעט שהביאה אותו למכירה של מכונות הליטוש האוטומטיות. המהלך נמנע הודות להתערבותם של שני חברים טובים – אריה קצף, אשר האיר את עיניו, כי כל בעלי החוב מוכנים להמתין ככל שיידרשו, ומנחם פרוכטר, בעל החוב הגדול ביותר, אשר הבטיח, כי לא זו בלבד שהוא מוכן להמתין, אלא אף מוכן להגדיל את החוב. העזרה החברית הטעינה את נתן ברמץ במרץ מחודש. החובות אכן הוחזרו לאחר זמן קצר ביותר, והמפעל עלה על דרך המלך בעזרת הכנסת שותף, מיכאל בק.
לקראת סוף שנות השבעים העסיקה החברה כ-150 עובדים, בשני מפעלים, שהתבססו על אוטומציה. בעקבות המשבר בשנות השמונים התפרקה השותפות, והבנים, יוסף ורון, נכנסו לעסקים.
נתן ברמץ עסק בפעילות ציבורית ענפה בענף היהלומים ומחוצה לו. תקופה ארוכה היה פעיל בוועד הפועל של ההתאחדות וישב בראש ועדת המימון. מתוך שנות כהונתו הרבות בהנהלת הבורסה כיהן שנים רבות כיושב ראש הוועדה למינהלה ונושאים שוטפים. במסגרת פעילותו ב'רוטרי' עוסק נתן ברמץ בעיקר בטיפול בקשישים ובנוער שוליים, ואף קיבל את אות המתנדב המצטיין מטעם ממשלת ישראל לשנים 1985/6.
נתן ברמץ קיבל את התואר "יקיר תעשיית היהלומים" ב-1993.
נתן ברמץ הלך לעולמו במרץ 2004.
בשנת 2003 העניק בורסת היהלומים את שמו של נתן ברמץ לחדר הישיבות שבגשר מכבי, כמחווה על פועלו הרב למען הבורסה.
מאת: שירה עמי
