מנדל ויינבלום נולד ב-1920 בוורשה, פולין. ב-1926 עברה משפחתו לצ'רנוביץ, שם ניהלה בית חרושת גדול לטקסטיל. ב-1940 עלה ארצה עם סרטיפיקט מטעם בית"ר. מהנמל בחיפה נסע הישר לאחיו – מוניש-שלום, שכבר למד באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1941 עבר לתל אביב, שם פגש כמה חברי ילדות מצ'רנוביץ. אחד מהם – זיגי הבר, הבן של אחד השותפים בבית החרושת ליהלומים נובה שבפרדס כץ (ביחד עם שכטר ונגל), הציע לו לבוא לעבוד בבית החרושת של אביו. השנה הייתה 1942, ומאז קשורים חייו של מנדל וינבלום בענף היהלומים.
ביחד אתו עבדו בבית החרושת ליהלומים צבי אורנשטיין, אליעזר בשן, עלי גורנשטיין, המנסר – דני לגציאל (לימים – נשיא התאחדות תעשייני היהלומים), צבי קיש, ברנרד ספירו, אשר וולסוביץ' ואחרים, שהפכו לימים לתעשייני יהלומים. עד מהרה הרוויח סכומי עתק (כ-50 – 60 לא"י בחודש, בהשוואה למשכורתו של פקיד, שעמדה על 3 – 4 לא"י). לא חלף זמן רב, והוא הקים שותפות עצמאית ביחד עם היצרנים – צבי נוימן, יהושע פורטנוי ומקס שימשוביץ', והמתווך – מוניה רוזנבלט.
ב-1947 הצטרף לקבוצה של כעשרים איש, שעיבדו יהלומי גלם ששלח מבלגיה דודו של פריץ חוצ'נר, שעבד ביחד עם ראובן רותם, לימים – שותפו של דוד ארנפלד ביהלומי קרן אור.
ב-1948 התגייס לצבא שזה עתה הוקם. עם שחרורו, ב-1950, עבד כשנה אצל שלמה סולימני, בתל אביב. מ-1952 החל את דרכו כעצמאי, המתמחה בליטוש יהלומים עגולים קטנים. ב-1958 נמנה עם הראשונים שהכניסו לשימוש דופ אוטומטי, ששינה את פני ייצור היהלומים בארץ. מאותה השנה עד לתום פעילותו בענף עבד בשותפות עם רעייתו – רינה. בשנות השיא העסיק כ-80 עובדים. מ-1973 באמצעות קבוצות, אולם התחרות עם מדינות עתירות שכר עבודה נמוך במגזר היהלומים העגולים הקטנים גרמה לו להפסיק לייצר ב-1993.
ההרגל עושה את שלו, ומנדל ויינבלום ממשיך להגיע מדי יום לבורסה, ולשבת בחברת ממשיכי דרכו בענף היהלומים – בנו, נח ויינבלום, והחתן – גרשון אור.
מאת: שירה עמי
