משה ליפקוביץ נולד ב-1919 בפולין. בשנת 1925 עברה המשפחה לדנציג (כיום גדנסק), שם עבד בחברת עצים. ב-1939 עלה לארץ עם אמו במסגרת עלייה ב' שארגנה תנועת בית"ר. לאחר תלאות הגיעה האנייה "אסתיר" לחופי הארץ, וגורשה. אחרי סיבובי סרק רבים בים ומעבר לאנייה אחרת, התירו הבריטים את כניסת המעפילים לנמל עזה.
ליפקוביץ הצטרף לקיבוץ העירוני "בורוכוב" (במקום בו עומדת כיום שכונת בורוכוב בגבעתיים), שחבריו עסקו בדיג. כשפרצה מלחמת העולם השנייה אסרו הבריטים את היציאה לים, וליפקוביץ הצטרף לתעשיית היהלומים.
את דרכו בענף התחיל ב-1942 בבית החרושת של קרול פיקל, שהיה בבית האדום ברח' נחמני בתל אביב. ביחד עם 70 עובדי המפעל למד ללטוש יהלומים. ב- 1945 עבר לביח"ר "הכוכב" בבעלות לוונפיש, לבינזון וברוורמן. במפעל היתה לגיאולוג-יהלומן ממוצא בלגי, הנרי גולדמן, אוטונומיה משלו, שעסקה בליטוש וכן בתיקון אבנים גדולות (5-12 קרט). בתקופה זו זכה ליפקוביץ לתקן רונדיסט שבור של יהלום במשקל של 80 קרט, שהובא למפעל בידי סוחר לבנוני.
ב-1946 עבד כמנהל עבודה של מעבדי אבנים גדולות במפעל "האבן" שבבעלות גרינשטיין, וכאשר פרץ המשבר הגדול בסוף אותה השנה, המשיך לעבוד לבדו בבית החרושת. בכל אותה התקופה היה פעיל ב"הגנה".
עם שחרורו מהצבא ב-1950 החל לעבוד כעצמאי, וב-1952 בנה בית חרושת, והעסיק בו 13 פועלים. כשלוש שנים מאוחר יותר קיבל סייט מהסינדיקט עם שותפו, ליאונרד טאס. המפעל נסגר עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב-1973. מאותה העת עד 1988 עבד עם קבוצות.
בשנת 1998 העניקה ההתאחדות למשה ליפקוביץ את התואר יקיר תעשיית היהלומים.
משה ליפקוביץ הלך לעולמו בפברואר 2006.
מאת: שירה עמי
