צורת ליטוש שהתפתחה בהתאמה ליהלומי גלם ארוכים שצורתם לא אחידה בשני קצותיהם – הקצה האחד רחב והקצה השני הולך וצר, והמראה שלהן מחודד כשל יתד.
בשונה מיהלומים ארוכים אחרים, יהלומי הבאגט שצורתם מלבן, כל שתי צלעות נגדיות שוות, הנלטשות בחלקן מניסור אבני קריסטל ארוכות, יהלומי הגלם המתאימים לטייפרים מתקבלים מביקוע יהלומים גדולים יותר לאורך הסריגים. התוצאה המתקבלת היא פרוסות של יהלומים ארוכים דמויות יתד. ליטוש משטחי הטייפר הוא ליטוש מדרגות, בדומה לליטוש יהלומי הבאגט.
עם התפתחות ענף הביקוע בשנות הששים והשבעים של המאה העשרים, התרחבה אופנת ייצור הטייפרים. במקביל נפתחו אפשרויות חדשות בשיבוץ תכשיטים על ידי יצירת צורות מיוחדות, והביקוש לטייפרים הלך וגבר בכל העולם, בעיקר בשוקי המזרח הרחוק.
בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הייתה ישראל המרכז הגדול בעולם לייצור יהלומים בליטוש טייפר, ומשכה עובדים רבים לתחום ליטוש זה. חלק מהלוטשים עבר הסבה מייצור יהלומים עגולים לייצור טייפרים. עובדי ליטוש אלה נקראו טייפריסטים.
תהליך ההכשרה הקצר יחסית, העובדה שלא נדרשה מידת דיוק קפדנית בזוויות ובפינות כמו ביהלומי הבאגט והקארה, ושמספר הפאות קטן יותר ממספר הפאות באבן עגולה, אפשרו לכל עובד ללטוש כמויות גדולות של יהלומים. באותן שנים יכלו הטייפריסטים להגיע לשכר גבוה. אולם, בשנות התשעים עבר ליטוש היהלומים הקטנים, והטייפרים בכלל זה, למרכזי יהלומים בהם שכר עבודה זול. מספר הטייפריסטים הלך והצטמצם, ומרבים הקבוצות והמפעלים שעסקו בליטוש טייפרים נסגרו.
באדיבות: שלום ליסיצקי, מחבר הספר יהלומית מדוברת
