בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, שימשה אמסטרדם מרכז עולמי לליטוש יהלומים. ככזו, העיר קרצה לנאצים, כמקור לעושר רב שאותו ביקשו לנכס לעצמם. מחקר של 'יד ושם' מתאר כיצד פעלו הנאצים בתעשיית היהלומים בהולנד, שהורכבה רובה ככולה מיהודים, 2,800 במספר וכיצד הערימו על היהלומנים היהודים, וגזלו מהם סכומי כסף אדירים. על פי המחקר, שהתפרסם בספר פנקס הקהילות, הולנד, הנאצים "הבטיחו" ליהלומנים וקרוביהם כי יישאר בחיים אם ימסרו לידיהם יהלומים בשווי עצום, ולאחר מכן הערימו עליהם בנבזות ואכזריות.
חותמת החנינה
על פי אותו מחקר, הרייך הגרמני גילה נכונות "לקנות" זהב, תכשיטים ויהלומים מפועלים וסוחרי יהלומים באמסטרדם ובעיר ווכט (Vught), תמורת הענקת זכות מועדפת – "חותמת 120000". חותמת זו הקנתה למשלמים מעין חנינה, כפתח הצלה מגורלם של יהודים במחנות ההשמדה. רעיון החותמת נולד מאחר שהגרמנים חשבו כי יהיה עליהם להמשיך ולפתח את תעשיית היהלומים עם תום המלחמה, ולשם כך דרושים סוחרי ופועלי יהלומים מאמסטרדם ומאנטוורפן. בנוסף, חשבו הגרמנים כי יוכלו לסחוט בדרך זו סכומים ניכרים במטבע חוץ או במתכות יקרות מהיהודים, שגם כך חשדו בהם כי הסתירו כסף ותכשיטים, למרות צווים שאסרו עליהם לעשות זאת.
כל "חותמת" הייתה אמורה לעלות 20 עד 30 אלף גולדן, בזהב, תכשיטים או יהלומים. החותמת ניתנה לקבוצות קטנות, ונחשבה לזמן מה למוצא בטוח ממחנות ההשמדה. אך עד מהרה התברר שהגרמנים לא עומדים בהבטחותיהם, ואף ניצלו את הנתונים שבידיהם כדי לעלות על עקבותיהם של היהודים באמסטרדם.
בשלב הראשון, בשלהי 1942, הושגו חותמות לשמונה מאות פועלי יהלומים, ובמקביל אושרה רשימה של שלוש מאות סוחרי יהלומים. בנוסף, הציעו לאותם אנשים להציל קרובים או מכרים נוספים, תמורת 50 קרט יהלומים לנפש. הרייך הגרמני "קנה" את היהלומים תמורת מחיריהם לפני המלחמה, שעמדו על פחות מ-3 גולדן לקרט. לשם השוואה, ידוע כי מחירי היהלומים בשוק השחור באותה תקופה היה 300 גולדן לקרט. עם הזמן, מחיר ה"חותמת" האמיר ל-15,000 גולדן.
עם תום ה"מבצע", ניצלו הגרמנים את הרשימה כדי לאתר את הקרובים שלטובתם נמסרו היהלומים – כ-200 איש בסך הכל – ולהעבירם למחנה מעבר, וסטרבורק, שממנו שולחו יהודי הולנד למחנות ההשמדה.
"מתנת יהלומים"
סוחרי היהלומים ההולנדים נפלו שוב בפח שטמנו להם הגרמנים בתחילת ספטמבר 1942, אז נרמז להם כי אם יעניקו לרייך הגרמני "מתנת יהלומים" בשווי 600,000 גולדן, תזכה קבוצת היהלומנים להגנה מיוחדת.
עשרים הסוחרים עשו כל מאמץ על מנת לגייס את אותה "מתנה", שכללה יהלומים ותכשיטים. היא נשלחה לברלין, אך רוב הסוחרים ששלחו אותה הועברו למחנה המעבר וסטרבורק ב-29 בספטמבר 1943, ומשם למחנה ההשמדה ברגן-בלזן. לאחר המלחמה נותרו רק כ- 300 יהודים הולנדים מענף היהלומים המפואר שהתקיים בהולנד מהמאה ה- 16.
הפתרון הסופי
לאחר רציחתם של היהלומנים בספטמבר 1943, נותרו באמסטרדם כמאה פועלי יהלומים בלבד. על פי הסדר מיוחד שהושג ע"י האחים בוזנהארד, חלק מהם המשיכו לעבוד בבית החרושת של חברת "א' אשר", שהפך למחנה סגור. נשיהם וילדיהם נשלחו למחנה ההשמדה ברגן-בלזן כבני ערובה. באמצע מאי 1944 הועברה כל הקבוצה, שכללה פועלים וסוחרים, למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם למחנה ההשמדה ברגן-בלזן. כך הגיעה לסופה תעשיית היהלומים היהודית באמסטרדם ובהולנד. תעשיית היהלומים בהולנד לא התאוששה מהשמדת היהלומים ומרכז הליטוש העיקרי באירופה עבר לבלגיה.
מבוסס על מאמר שהתפרסם לראשונה במגזין "מזל וברכה", גיליון מס. 11, חשון כסלו תשמ"ז, נובמבר-דצמבר 1986, מאת חיים אבן זוהר. אבן זוהר שוקד בימים אלו על כתיבת ספר בנושא היהלומים בשואה. ערכה איריס הורטמן
