צבעם של היהלומים השקופים או המכונים לבנים נקרא בשם כולל "צבעים רגילים". אבל גם צבעו של היהלום השקוף נע בין לבן בוהק לצהבהב. הצבעים מדורגים לפי שיטות שונות והמעבדות הגמולוגיות מאמצות להן אחת משיטות העבודה. דרכי הסימון של הצבע הן:
שיטת המקור – בעבר נהגו לכרוך את מקור כריית היהלום בצבעו. על כן, כינו את הצבעים בשמם של המכרות מהם הופקו היהלומים: ייגר, וסלטון, קייפ ועוד.
כיום, מקובלת בעיקר השיטה שהוגדרה על ידי המכון הגמולוגי האמריקני, ה- GIA – המצוין בשילוב של אותיות המסמלות שינויי גוון בצבעים וכן שיטת המספרים של המכון הגמולוגי AGS ושיטות נוספות המבוססות על תיאור מילולי של הצבע.
השיטה האמריקאית
א. מתכונת ה- GIA המצוינת בחלוקה לאותיות מהאות האנגלית D, המסמלת את הלבן הצלול
והשקוף ביותר, עד Z, המסמלת את הצהוב החזק, הבהיר במקצת מהצבעים המיוחדים – צבעי הפנסי
ב. מתכונת AGS: חלוקה למספרים מ-0 – המציין את הצבע הטוב ביותר עד 10, המציין את הצבע הנמוך ביותר.
השיטה האירופאית (בלגיה, צרפת, גרמניה) – חלוקה מילולית של ערכי הצבע – הצבעים הטובים ביותר הם דירוגים איכותיים של הצבע הלבן, כגון: לבן יוצא מן הכלל +, לבן יוצא מן הכלל, לבן מיוחד, לבן עד לבן מעורב בצבע קל וצבעים מעורבים.
השיטה האנגלית – השיטה המסורתית, אשר שילבה הגדרות מילוליות איכותיות לצבע הלבן וייחוס מכרות הקייפ באפריקה לגוונים השונים של הצבע הצהוב.
השיטה הסקנדינבית – דומה בחלקה לשיטה האנגלית בצבעים הצהובים, ואילו בגוני הלבן נהוג ציון מוצא היהלום, כגון ריבר ווסלטון.
באדיבות: שלום ליסיצקי, מחבר הספר "יהלומית מדוברת"
