נולד ב-1921 בפולין, באזור השייך כיום לאוקראינה. גלויה שקיבל מחבר, ובה תמונה של שדרת דקלים, גרמה לו להחליט לעלות למקום ממנו נשלחה הגלויה – ארץ ישראל. וכך, ב-1937, עם סרטיפיקט שנקנה בכסף רב, הגיע, כסטודנט, היישר לבית הספר החקלאי – מקווה ישראל. האבנים היחידות בחייו באותה התקופה היו אלה שנתקל בהן כאשר חרש תלמים בשדות…
ב-1938 עוד הספיק לבקר בעיר מולדתו, ולראות – מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה – את בני משפחתו, שנספו כולם בשואה. משפרצה מלחמת העולם השנייה, ושכר הלימוד הפסיק להגיע למקווה ישראל, הצטרף לקיבוץ תל יצחק. לאחר כשנתיים עבר לתל אביב, שם פגש ברחוב חבר, שעבד בבית החרושת יהלומי אורה של שכטר. כאשר מכר שכטר את בית החרושת, הותיר שם את כל הפועלים. רק שניים לקח אתו לבית החרושת החדש שלו – נובה שבפרדס כץ – את מנהל העבודה, ברנרד ספירו, ואת צבי אורנשטיין. במשבר 1946, כאשר נסגר המפעל, התחיל לעבד יהלומים ב'מחתרת' כקבלן עצמאי.
ב-1951 הקים שותפות עם גיסו – אליעזר בשן. ביחד עבדו במפעל היהלומים של מרדכי נועם ברחוב שבזי בנוה צדק. לאחר מכן עברו ביחד למפעל יהלומים ברחוב עמק יזרעאל, שם היו להם ארבע מולות, ומשם אל מפעל יהלומים גדול יותר, ברחוב כפר גלעדי. ב-1969, לאחר שבורסת היהלומים עברה לרמת גן, קנו השניים שטח ברחוב תובל, ופתחו ביחד מלטשת יהלומים. השותפות – בשן-אורנשטיין, התמחתה בייצור אבנים גדולות ושיווקה את תוצרתה בשוק המקומי. ב-1991 הפסיק צבי אורנשטיין לייצר, אולם הוא ממשיך להגיע לבורסה מדי יום.
את דרכו בענף היהלומים ממשיך בנו – מוטי אורנשטיין, העובד בחברת LLD.
צבי אורנשטיין קיבל את התואר יקיר תעשיית היהלומים בשנת 2006.
מאת: שירה עמי
