זהו הראשון בסדרה של מאמרים שיתפרסמו ב-Diamond District Monthly ויעסקו בסוגיות משפטיות ומסחריות עכשוויות שתעשיית התכשיטים והיהלומים הסיטונאית מתמודדת עימן כעת.
והפעם מכירה בקונסיגנציה (ממו). תעשיות נוספות פועלות באופן כזה – של הצעת המוצרים שלהן באמצעות משלוח, כמו עסקי האמנות או הפרוונות, אבל אף אחת מהם אינה כרוכה באותם חשיפה חשיפה פיננסית וסיכון כספי כמו תעשיית היהלומים והתכשיטים. מצב שבו בכל רגע נתון יש מאות אלפי, אם לא מיליוני, דולרים של סחורה על בסיס מזכר – לעיתים עם לקוח אחד וכמובן עם כמה לקוחות – אינו נדיר, ואין כמעט שום הגנה או בטוחה במקרה של אי תשלום, החזרת הסחורה או גרוע מכך – פשיטת רגל.
למרבה הצער, יש עדיין רבים בתעשיה שחיים ב״ימי הביניים״ בכל הנוגע ל-All–Risk for Inspection Only Memos, ומאמינים שהניסוחים המשפטיים הישנים שהם העתיקו שוב ושוב אחד מהשני והדפיסו במסמכי ההבנות שלהם מאז ימים ימימה יגנו עליהם באופן כלשהו מפני הפסד ויספקו להם בטחון, בשעה שלמעשה, סעיף 9 של ״התקנון המסחרי האחיד״ (Uniform Commercial Code או UCC, המקובל באופן אוניברסלי כמעט כחוק המסחרי בכל מדינה בארה״ב) מבהיר במפורש בסעיף הישן 2-236(3) והוסדר מחדש בשפות שונות תחת סעיף 9 המתוקן (Section 9-318), כי סחורה שסופקה על (ידכם) על בסיס מזכר כפופה לתביעות של נושי הלקוחות שלכם, למרות שההסכם (הניסוח המשפטי הישן שלכם) מתיימר לשמור על הפריט או משתמש במונחים כמו ״בקונסיגנציה״ או ״במזכר״. כפי שההערות הרשמיות לסעיף 9-318 המתוקן מציינות, ההשלכות של הוראה זו הן, שהנושים של המקבל (הלקוח שלכם) יכולים להשיג שעבודים משפטיים ובטוחות בסחורה המדוברת.
מתוך הכרה בחוסר ההגינות המוחלט של הוראה זו, ה-UCC מספק לשולח (אתם) מערכת להגשת בטוחה בנוגע לסחורות שנשלחו, ולשמור על סחורות כאלה מחוץ לידיהם של נושי הלקוח – וכך נולד UCC-1 או UCC Financing Statement. כל מדינה הקימה מערכת הגשת UCC, בדרך כלל בשיתוף מזכיר המדינה המקומי, שבה כל הצדדים שמעוניינים להגיש בטוחה בערבון המדובר, בהסכמת הלקוח, עושים זאת וכך ״משכללים״ את הבטוחה שלהם בערבון (במקרה של קונסיגנציה מדובר בסחורה שנשלחה), ומספקים לשולח (אתם) עדיפות בתביעת הערבון הזה במקרה שנושים לא מובטחים יגישו תביעה נגד הלקוח שלכם.
כיצד נושה אחר של הלקוח שלי יכול להגיש תביעה מובטחת בנוגע לסחורה שאני שלחתי אם הגשתי UCC-1 כפי שמתואר לעיל?
אבל, אתם עשויים לשאול, מה בנוגע לתביעות מתחרות שהוגשו על ידי נושים מובטחים אחרים בנוגע לאותו ערבון? כיצד זה יתכן, אתם עשויים לתהות – כיצד נושה אחר של הלקוח שלי יכול להגיש תביעה מובטחת בנוגע לסחורה שאני שלחתי אם הגשתי UCC-1 כפי שמתואר לעיל? התשובה היא שנושה מובטח של אותו הלקוח, אשר הגיש ראשון (ה-UCC מעניק עדיפות לתביעות מתחרות בהתבסס על הגשה כרונולוגית; מי שהגיש ראשון מקבל ראשון), ואתם יכולים להיות בטוחים שלמרבית הלקוחות שלכם יש הלוואות תפעוליות והסכמי מימון אחרים עם מלווים שהגישו שעבוד כולל על כל המלאי, היתרות, הנכסים וכדומה, לפני שאתם הגשתם ולכן אפילו אם הגשתם – סביר להניח שהבנק יגרוף את כל המלאי, לרבות הסחורה בקונסיגנציה, ויותיר אתכם עם כלום מלבד תסכול וחרטות.
אולי תאמרו שגם זה בלתי הוגן לחלוטין, ואתם צודקים. שום איש עסקים מנוסה (מחוץ לתעשיית היהלומים והתכשיטים אולי) לעולם לא יחשוף את עצמו לכזה סיכון של חילוט, וזה יהיה סופו של כל עסק קונסיגנציה בארה״ב. מתוך רצון שלא לסכל את המסחר ועל בסיס ההכרה בצורך לתמרץ ספק לשלוח סחורות בקונסיגנציה ולהעניק לו דרך לאבטח את הסחורה ששלח, ה-UCC הציג ״פתרון קסם״: ה-The Super Priority Secured Interest, שמסוגל לדלג מעל כל הנושים המובטחים שהגישו קודם לכן – ה-PMSI (או Purchase Money Security Interest). מה זה בדיוק, כיצד להשיג זאת ומהם החסרונות מבחינת חסרי הניסיון – לרבות עו״ד – במאמר הבא.
מאת: ד״ר עו״ד לאונרד מ. וינר.
באדיבות Diamond District Monthly.
