עוזיאל עציוני נולד בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה חרדית. בשנת 1933, מייד עם עלית הנאצים לשלטון, ולאחר שאביו ז"ל קיבל סטירה ברחוב, עזבה המשפחה את גרמניה ועלתה לישראל. עם הגיעם לארץ התיישבה המשפחה בבני ברק, שהיתה אז מושבה בראשית דרכה, ללא כבישים סלולים ותשתית מינימאלית, והתגוררה בצריף אותו שכרה מאחד התושבים ה'וותיקים'. המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ, ושהיה מנת חלקם של העולים היותר חדשים שהגיעו אז, גרם לכך שרבים מהם לא החזיקו מעמד, וחזרו לארצות מוצאם. למרות הקשיים נאחזה המשפחה בארץ ולא הרפתה.
עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי נאלץ עוזיאל להפסיק את לימודיו ולצאת לעבוד, כדי לסייע בפרנסת הבית. בערבים היה לומד שיעורים תורניים במסגרת 'תפארת בחורים', שהייתה מיועדת לבני גילו, שמחמת המצב הכלכלי לא יכלו להמשיך בלימודיהם, ונאלצו לסייע בפרנסת משפחותיהם. באותם השנים היה ענף הפרדסנות מפותח בארץ, והוא מצא בו פרנסה עד פרוץ מלחמת העולם שנייה.
עם פרוץ המלחמה נסגרו השווקים באירופה, לא היה לאן לשלוח את התוצרת החקלאית, והפירות נשארו להרקיב על העצים. באותה העת שמע על ענף חדש המתפתח בארץ – ליטוש יהלומים. הוא פנה למלטשת 'פיקל' בתל אביב, ולאחר שנמצא מתאים התקבל לעבודה כלוטש. עד מהרה המקצוע נשא חן בעיניו, והוא עבד בו בהנאה ובהצלחה, כשהוא מתקדם בתוך המלטשה, והופך להיות מנהל עבודה. כשהגיעו לארץ צורות ליטוש חדשות – ליטושי הפנטזי – היה מהראשונים שהשתלמו בהן ומאז, במשך עשרות שנים, עסק בעיקר בליטוש של טייפרים, בגטים ומרקיזות. תחילה עבד כשכיר, ולאחר מכן כיצרן עצמאי, הן במפעליו שבבני ברק ובפתח תקווה, והן באמצעות קבוצות, בעיקר בנתניה. אחד מהמפעלים היה ממוקם בקומת המרתף שבביתו בבני ברק. ילדיו מספרים, שבמשך שנים ארוכות היו מתעוררים מדי בוקר מרעש המולות, שהיו מתחילות להסתובב.
רבים מה'שמות הגדולים' בענף התחילו דרכם כלוטשים במפעליו.
בנו של עוזיאל – אליעזר, השתלם אף הוא בניקוד ובליטוש, והוא חבר בבורסת היהלומים, על אף שאינו פעיל בענף.
חתנו של אליעזר – דב ליכטנשטיין, עושה את צעדיו הראשונים בענף, והעבודה בו נושאת חן בעיניו.
עוזיאל עציוני-טימברג פרש מעבודה פעילה, אך הוא עוקב בעניין רב אחר הענף והנעשה בו, בטוח ביכלתו של הענף בארץ להתאים עצמו לשינויים המתרחשים כל העת , ומאחל הצלחה לכל העוסקים בו.
מאת: שירה עמי
