יהלום קו-אי-נור (Koh-i-Noor) הוא היהלום בעל ההיסטוריה המתועדת העתיקה ביותר בעולם. ספרים רבים נכתבו אודות ההיסטוריה המרתקת והעקובה מדם של יהלום זה.
יהלום קו-אי-נור, שכיום מהווה חלק מאוסף התכשיטים המלכותי הבריטי, שקל במקור 186 קרט כאשר הוצג לראשונה למלכה ויקטוריה. לאחר שלוטש (על מנת להסיר ממנו פגמים ולהעצים את ברקו) איבד היהלום כ-43% ממשקלו וכיום הוא מאופיין בליטוש בריליאנט אובלי משופר ושוקל 108.93 קרט. לכתר היהלום יש 33 פאות ו-23 פאות בפביליון (חלקו התחתון של היהלום). סיווג הצבע שלו הוא D ובהירותו (clarity) נחשבת ליוצאת דופן באיכותה.
התאריך המדוייק שבו התגלה היהלום אינו ידוע, אם כי אחת האגדות מספרת כי הקו-אי-נור נמצא על גדותיו של נהר, 3,200 שנה לפני הספירה. על פי הגרסה המיתולוגית של סיפורו של היהלום, הלורד קרישנה קיבל את האבן מג'אמבווטנה (Jambavantha), שלבתו הוא נישא – ולאחר מכן היהלום נגנב מקרישנה בשעה שישן.
אם נניח לאגדות, ההיסטוריה של יהלום הקו-אי-נור עתיקה מכדי שיהיה זה סביר להניח שהוא נכרה במכרות גולקונדה (Golconda) בהודו. סביר יותר להניח שהקו-אי-נור נכרה במכרות סמבלפור (Sambalpur) שעל גדות נהר מהאנדי (Mahandi) – שהיה מקורם של רוב היהלומים שנמצאו על ידי ההודים הקדומים, ואשר כונה "נהר היהלומים" בכתביו של תלמי שכתב בין השנים 60-90 לספירה.
ההיסטוריה המתועדת של יהלום הקו-אי-נור (ששמו ניתן לו רק מאות שנים לאחר שנמצא) מתחילה במחצית השנייה של המאה ה-13, כאשר הגיע לידיו של הסולטן מדלהי. ישנן כמה גרסאות לאופן שבו הגיע היהלום לידיהם של שליטי דלהי, אך הם החזיקו באבן במשך כ-200 שנים, עד אשר הקיסר הגדול הראשון באבור (Babur) נטל את הבעלות עליה בשנת 1526.
במאה ה-16, בנו של באבור – האומיון (Haumyun) נשלח לגלות בפרס. הוא לקח את הקו-אי-נור עמו ולבסוף העניק אותה כשי לשאח הפרסי. קורותיו של היהלום ב-150 השנים שלאחר מכן, לוטות בערפל, אך הוא הצליח לחזור לידיה של שושלת הקיסרים המוגולית בהודו. שאה ג'האן (Shah Jahaan), נצר לשושלת הקיסרים, החליט אז לשבץ את היהלום בכס המלכות הטווסי המפורסם שלו.
בשנת 1739 השאה הפרסי נאדיר (Nadir) פלש לדלהי ולאגרה ובזז את כס המלכות הטווסי יחד עם שאר תכשיטי הכתר ההודיים, שכללו, נוסף על הקו-אי-נור, גם את יהלום דריה-אי-נור (Darya-I-Noor) ויהלום נור-אול-איין (Nur-ul-Ain). כאשר נאדיר שאה הבחין ביהלום המשובץ בכס המלכות הוא קרא: "קו-אי-נור!" (שפירושו: הר של אש) וכך ניתן לאבן השם המלווה אותה עד היום.
לאחר ההתנקשות בחייו של נאדיר שאה בשנת 1747, מפקד המשמר המלכותי שלו לקח את היהלום למולדתו באפגניסטן ועלה לשלטון תחת השם אחמד שאה. בתחילת המאה ה-18 נכדו של אחמד זמאן (Zaman) נכלא בהוראת אחיו כשהיהלום נמצא בחזקתו. זמאן הטמיע את היהלום בתוך קירות תאו. אח נוסף של זמאן חפר והוציא את היהלום מהקיר, וכך עשה הקו-אי-נור את דרכו בחזרה להודו, יחד עם שניים מנכדיו של אחמד שנמלטו לשם יחד עם האריה מפונג'אב, שם אולצו למסור את היהלום.
בשנת 1849 הבריטים תבעו בעלות על האריה מפונג'אב כחלק משליטתם באימפריה ההודית. הסכם לאהור (The Treaty of Lahore) אף כלל התייחסות מפורשת ליהלום: "היהלום המכונה קו-אי-נור, ואשר נלקח מהשאה שוג'ה-אל-מולק (Sha Shuja-ul-Mulk) על ידי המהרג'ה רנג'יט סינג (Ranjit Singh), יועבר על ידי המהרג'ה של לאהור לידי מלכת אנגליה".
יהלום קו-אי-נור, שכמעט ואבד בתהפוכות מסעותיו ושרשרת הבעלות הארוכה שלו, נמסר בבטחה למלכה ויקטוריה ב-3 ביולי 1850. בשנת 1851 הוצגה האבן בתערוכה הגדולה (the Great Exhibition).
שנה לאחר מכן, בעקבות סקרנותו של הנסיך אלברט באשר לאפשרות ללטש מחדש את היהלום על מנת לשפר את הברק שלו, שני מומחים מאמסטרדם הובאו אל התכשיטנים המלכותיים (Garrard's) על מנת להתחיל במלאכת הליטוש. תהליך הליטוש של יהלום הקו-אי-נור נמשך 38 ימים.
בשנת 1853 הורתה המלכה ויקטוריה לתכשיטנים המלכותיים מבית ג'רארד ליצור עבורה נזר שבו ישובץ היהלום. הקו-אי-נור הפך לאבן המרכזית בנזר שהכיל למעלה מ-2,000 יהלומים. חמש שנים לאחר מכן, ויקטוריה הורתה לשבץ מחדש את הקו-אי-נור בכתר מלכותי חדש. בשנת 1911 תכשיטני ג'רארד שיבצו את היהלום בכתר חדש עבור המלכה מרי ובשנת 1937 היהלום שוב זכה לשיבוץ חדש – בכתר שהוכן עבור בת זוגו של ג'ורג' החמישי, המלכה אליזבת.
יהלום הקו-אי-נור ממשיך גם כיום להוות חלק מאוסף תכשיטי המלוכה הבריטי וממשלת בריטניה דחתה בעבר מספר בקשות מצדה של הודו להשבת היהלום למולדתו.
