ציפוי חיצוני (Surface coating) היא טכניקה המשמשת לחיזוק צבעם של יהלומים והיא הטכניקה הוותיקה ביותר בעולם לטיפול ביהלומים, עם עדויות לשימוש בה בתקופה הג'ורג'יאנית (1740-1820).
השיטות המקוריות לציפוי יהלומים כללו שימוש בנייר אלומיניום צבעוני שהונחו על הצד האחורי של אבני חן ויהלומים, ששובצו באופן שהסתיר את חלקה האחורי של האבן. בחינת האבן תחת זכוכית מגדלת חושפת בנקל את המקומות שבהם נייר האלומיניום התקלף או נשחק, לרוב עקב חשיפה ללחות. עם זאת, השימוש בטכניקה זו אינו מוריד מערכם של תכשיטים עתיקים.
לאורך השנים שחלפו מאז שהחלו לראשונה להשתמש בנייר אלומיניום, התפתחו שיטות נוספות לציפוי יהלומים. ניתן למשל, להניח צבע או פילם בגוונים כחולים-סגולים על הפביליון או החגורה של יהלומים בעלי גוון צהבהב. היות שצהוב וסגול הם צבעים מנוגדים על גלגל הצבעים, הגוונים הללו מבטלים זה את זה וגורמים ליהלום להראות לבן יותר. השרייה במים או באלכוהול תסיר את הצבע, אך את הפילם ניתן להמיס רק באמצעות חומצה גופרתית.
הסימן המסגיר העיקרי לכך שנעשה שימוש בפילם, הוא נוכחותן של בועיות אוויר, שבהן ניתן להבחין באמצעות מיקרוסקופ.
צורה נוספת של ציפוי חיצוני משמשת על מנת לשוות לחיקויי יהלומים מראה הקרוב יותר לזה של יהלומים אמיתיים. בשיטה זו, פילם דק של יהלום שגודל במעבדה מונח על חלקו החיצוני של דמוי היהלום, דבר שמגביר את עמידותו ואת מוליכות החום שלו.
בדומה לטיפולים אחרים המבוצעים ביהלומים, גם במקרה של ציפוי חיצוני קיימת חובת גילוי נאות אודות הטיפולים שבוצעו באבן, עם הגשתה לבדיקה או דירוג במעבדה גמולוגית.
