יוסף הרשקוביץ נולד ב-1926 בסיגט שבצפון טרנסילבניה, עיר שהייתה עד מלחמת העולם הראשונה בשליטת אוסטרו הונגריה, עברה לאחר מכן לשליטת רומניה, הועברה בשנת 1940 לשליטת הונגריה, ולאחר מלחמת העולם השנייה חזרה שוב לשליטת רומניה. את סיגט, שהייתה מרכז יהודי גדול, איכלס שיעור היהודים הגבוה ביותר מבין העיירות בהונגריה. ב-1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם גטו בסיגט. לגטו זה נשלח יוסף הרשקוביץ, ביחד עם בני משפחתו. לאחר כששה שבועות בגטו הועבר לבירקנאו, ומשם לאושוויץ. בזכות חוסנו ונעוריו הועבר למחנה עבודה סמוך. עם התקרבות הרוסים הועבר עם תושבי המחנה למחנה הריכוז הגדול – מטהאוזן, ומשם למחנה העבודה הסמוך גוזן 5, שם עבד במפעל של יצרנית המטוסים מסרשמיט, שהייתה רק אחד מהמפעלים שהפיקו תועלת כלכלית עצומה מעובדי הכפייה היהודים. ב-1945, עם סיום המלחמה, חזר יוסף הרשקוביץ לסיגט, כדי לחפש את בני משפחתו. כך נודע לו, שאמו וארבעת אחיו נספו, ומכולם שרד רק אביו.
ב-1947 החליט יוסף הרשקוביץ לעלות לארץ ישראל. הוא השיג סרטיפיקט מזויף על שם בן עירו, בני רוטנברג, שנפטר בפלשתינה. כדי למצות את השימוש בסרטיפיקט המזויף נישא בנישואים פיקטיביים לדודתו, והעלה אותה עמו ארצה.
כאשר עלה יוסף (המכונה פי כל – יוסקה), היה שם משפחתו שניצלר, כשם משפחת אמו. עם עלותו ארצה נרשם כהרשקוביץ, על שם משפחת אביו. עם רדתו מהאנייה נסע לדודיו בתל אביב, שם החליט, בעקבות דודו, משה רובין, להצטרף לתעשיית היהלומים. קרוב משפחתו, אלימלך קליין, לימד אותו ללטוש בגטים. ביחד עם שלושה חברים לטש בגטים וטייפרים בביתו של אחד מהם.
במאי 1948 התגייס לצבא, ושירת כאיש סגל בקלט בית ליד. אחרי השחרור חזר לתעשיית היהלומים, כשהוא עובד במפעל של שטיינבך-פלורנטין, ברחוב עמק יזרעאל 7 בתל אביב. ב-1952 התחיל לעבוד כקבלן עצמאי. ב-1955 יצר שותפות עם שמואל רפאלי – אחד מחבריו מימי העבודה אצל שטיינבך-פלורנטין. ביחד, הקימו שני החברים את השותפות רפאלי-הרשקוביץ, כשהם מעבדים פנטזי, ומעסיקים, בשנות השיא, כשלושים פועלים. ב-1976 התפרקה השותפות בידידות וברוח טובה. יוסף הרשקוביץ המשיך לייצר בקבוצות ובמהלך כל השנים הוא עוסק במסחר וביצוא.
מאז 1988 עוסק יוסף הרשקוביץ במסחר וביצוא. ליוסקה הרשקוביץ שלוש בנות – בינה מנדלוביץ, אסתר מונד וגילה גברון. אסתר וגילה חברות בבורסת היהלומים.
ב-2008 העניקה לו התאחדות תעשייני היהלומים את התואר יקיר תעשיית היהלומים.
מאת: שירה עמי
