התעשייה החלה לחזור לאיתנה בשנת 1950 אחרי מלחמת השחרור. המפעלים שקיבלו הקצבות של יהלומי גלם מהסינדיקט של דה בירס התארגנו מחדש והבעלים התחילו לפקח על העבודה.

 

 

הפועלים הוותיקים, וחלק ממנהלים המקצועיים, נכנסו לתעשייה כמנהלי קבוצות אשר עבדו, בראשונה, בקבלנות. הם הקימו מפעלים קטנים בהם העסיקו מספר קטן של עובדים.

 

 

ההבדל העיקרי בין המפעלים הקטנים החדשים לבין המפעלים הבינוניים והגדולים, היה בשיטת הניהול ואופן תשלום השכר לפועלים. בעלי הקבוצות ניהלו בעצמם את כל העבודה המקצועית והמינהלית מתוך רצון לחסוך בהוצאות, כדי לעמוד בתחרות עם המפעלים המקבלים אספקת יהלומי גלם מארגון המכירות המרכזי של דה בירס (CSO) ואכן, עלויות התפעול שלהם היו זולות במידה ניכרת.

 

 

בשנת 1951 מצטרפת בורסת היהלומים הישראלית לפדרציה העולמית של בורסות היהלומים.

 

 

בשנת 1955 מקימה ממשלת ישראל מפעלים לליטוש יהלומים בעיירות פיתוח. מוקמות 12 מלטשות חלקן בדרום הארץ וחלקן בצפון. מפעלי יהלומים באזורי פיתוח סיפקו פתרונות זמניים למצוקת אבטלה באזורים אלו ורובם נסגרו.

 

 

בשנת 1956 מתקיים לראשונה בארץ ישראל קונגרס היהלומים הבין לאומי הראשון. לכבוד הקונגרס הראשון הכין דואר ישראל חותמת דואר מיוחדת.

 

 

בשנת 1957 היווה יצוא היהלומים 24.2% מהיצוא הכולל של מדינת ישראל ו40% מהיצוא התעשייתי כולו. הענף העסיק כ- 3,000 עובדים ייצר סחורה ליצוא המשתווה בהיפקה כמעט לכל ענפי היצוא התעשייתי האחרים.

 

 

ממשלת ישראל מתערבת להשגת יהלומי גלם באמצעות שיחות עם דה בירס ובאמצעות הקמת חברה ממשלתית מיוחדת שהוקמה לצורך כך. בשנת 1959 מגיע משלוח ישיר ראשון של יהלומי גלם מאפריקה וכן מתחדשת אספקת יהלומי הגלם של דה בירס.

דילוג לתוכן