אליהו כהן נולד ב-1917 בטרנסילווניה, רומניה (קודם לכן – הונגריה) למשפחה חרדית ציונית. הוריו ותשעת ילדיהם עלו לארץ ישראל כבר ב-1924, והצטרפו למושב החקלאי, כפר גדעון, שהוקם ב-1923 בעמק יזרעאל (בסמוך לעפולה) על ידי עולים מטרנסילווניה, שהשתייכו לזרם של הפועל המזרחי. בהיעדר מים עסקו המתיישבים החדשים בעיקר בחקלאות בעל (המתבססת על מי גשמים).
ב-1932 עברה המשפחה לרחוב קטרוני 37 בפתח תקווה. בסמוך, ברחוב קטרוני 28, הקימו ב-1937, בני הדודים – צבי רוזנברג (שעסק בליטוש) ואשר דסקל (שעסק בחיתוך), את מלטשת היהלומים הראשונה בארץ ישראל. כך זכה השכן, אליהו כהן – אז כבר בחור בן עשרים – להיות הפועל הראשון בבית החרושת הראשון ליהלומים בארץ ישראל.
אליהו כהן עבד במלטשת האחים שיין בתל אביב, ובתקופת משבר 1946 בתעשיית היהלומים הצטרף לקואופרטיב היהלומים 'אלמוג', שפעל ברחוב בר כוכבא בפתח תקווה.
קודם להקמת המדינה פעל אליהו כהן ב'הגנה'. בהמשך הצטרף לנוטרים (שוטרים יהודים בתקופת המנדט שפעלו במסגרת המשטרה הבריטית, וביזמת הסוכנות היהודית, ובפיקוד ה'הגנה', הגנו על היישובים היהודים, מפעלים ודרכי תחבורה). עם קום המדינה התגייס לחטיבה 3 (אלכסנדרוני), שהופקדה על הגנת השרון.
אחרי שחרורו מהצבא, ב-1949, הצטרף לתנחום ריכרדזון ואורי רזינסקי. ביחד הקימו השלושה את מפעל היהלומים 'בגט פתח תקווה'. בשיא פעילותם העסיקו השותפים כשמונים עובדים, רובם עולים חדשים, שלמדו אצלם את מקצועות עיבוד היהלומים. אורי רזינסקי ואליהו כהן המשיכו לעבוד ביחד גם לאחר פטירתו של תנחום ריכרדזון. אולם, ב-1973, כאשר ביקש אורי רזינסקי להכניס את ילדיו לענף, נפרדו דרכיהם בידידות וברוח טובה.
אליהו כהן המשיך להפעיל את 'בגט', כשהוא משנה את שמו ל'כהן אליהו ושות", ועובד ביחד עם רעייתו – אהובה. עם התגברות כוחם של מרכזי ייצור היהלומים עתירי שכר העבודה הנמוך הלכה והצטמצמה העבודה במפעל. אליהו כהן נשא בעול הייצור עד שהגיע לגבורות, לפני 11 שנים.
כיום, ממשיך אליהו כהן לפקוד מעת לעת את מועדון התרבות של הבורסה.
לאליהו כהן שלוש בנות – טליה, ורדה ושלומית. בעלה של ורדה – אופיר נדלר, עוסק ביהלומים.
ב-2008 העניקה לו התאחדות תעשייני היהלומים את התואר יקיר תעשיית היהלומים.
אליהו כהן הלך לעולמו בשנת 2009.
מאת: שירה עמי
