המשתתפים ברב-שיח. יושבים, מימין לשמאל: יקי דה לוי, עורכת היהלום שירה עמי, איל בדיחי, אילנה גולדברג. עומדים, מימין לשמאל: עו"ד אביאל אליה, גילי ברייטברט, גדי פרוכטר, קובי אוהב ציון, ליאור גרוס, איציק סעדיה, אמיתי ריצ'מן.
בחוץ סערו רוחות ה- GIA – ההנהלות התכנסו, הפורומים באינטרנט תססו, ההשערות, הניחושים והשמועות רחשו. באותה השעה התכנסנו בחדר הישיבות של מכון היהלומים כדי לנסות לקבל תמונה רחבה של מצב ענף היהלומים. הרקע לשיחה שלנו היה תחושה של משבר מתמשך – מחירי יהלומי הגלם עולים, מחירי היהלומים המלוטשים יציבים עם נטייה לירידה, ומכירות היהלומים מלוטשים שהנחילו שורה של אכזבות החל בחג המולד, והמשך במכירות ראש השנה הסיני, יום ולנטיין, תערוכת הונג קונג ותערוכת באזל. קצב הצמיחה של שוק תכשיטי היהלומים הקמעונאי הואט. תכולת היהלומים בתכשיטים ממשיכה לרדת וכולם, בלי יוצא מן הכלל – בעלי חברות גדולות, בינוניות וקטנות – עד לרמת הפרט, נאבקים. רבים יחשבו ש׳נאבקים׳ זו מלה עדינה מדיי.
קובי אוהב ציון, איל בדיחי, גילי ברייטברט, אילנה גולדברג, ליאור גרוס, יקי דה לוי, איציק סעדיה וגדי פרוכטר, נענו לבקשת מערכת מגזין ׳היהלום׳ והתכנסו כדי לדון במצב – להגדיר אותו, לנתח כיצד נקלענו אליו ולבחון מה ואיך אפשר לעשות. הצטרף לשיחה נציג הברוקר בונס בישראל – אמיתי ריצ'מן
ניסינו לייצר חתך רוחב של האוכלוסייה – לתת ביטוי לבעלי עסקים גדולים, בינוניים וקטנים, למבוגרים וצעירים, לגלם, למלוטש ולתיווך, לזרם המרכזי ולנישות, למבוססים ולמתמודדים. הקפדנו על כך שלא יהיה ביניהם ולו גם אדם אחד הנושא במשרה פוליטית – לאלה יש במות נרחבות לביטוי השקפותיהם עמדותיהם.
ביטולים אחדים של הרגע האחרון גרמו להפרה מסוימת של האיזון שיצרנו, אולם גם כך נראה לנו, שהצלחנו לתת פה לקהלים רבים בציבור שלנו. לא לכולם, אולם תמיד אפשר לבקש שתהיה עוד פעם. השתתפו ברב שיח (לפי סדר האלף בית):
• קובי אוהב ציון – דור שני בענף, מתמחה במתן שירות לאבנים זולות;
• איל בדיחי – דור שני בענף, חבר בורסה 35 שנים, מתמחה במתן שירות ללקוחות המגיעים ארצה וקונים דרכו מהשוק;
• גילי ברייטברט – יצרן, דור שני. הוא, ואביו – עצמון, העבירו את המפעל שלהם למרכז הייצור המודרני שהקים הענף. מייצרים את כל סוגי היהלומים;
• אילנה גולדברג – מתווכת גלם למעלה מ-25 שנים. עובדת בעיקר עם ההודים;
• ליאור גרוס – 14 שנים בענף. עוסק בסחר ביהלומים מלוטשים לבנים וצבעי פנסי, בעיקר בארצות הברית ואירופה. הצטרף באחרונה לפרויקט הגלם ליצרנים צעירים;
• יקי דה לוי – דור שני בענף, יצרן וסוחר ביהלומי פנטזי, שותף של אורי פוגל לחברת דיאמונד בוטיק;
• איציק סעדיה – יצרן למעלה מ-30 שנה, חבר בורסה, בעל מפעל לאקסלנטים. הקים מחלקת אוטומטים במרכז הייצור המודרני;
• גדי פרוכטר – דור שני בענף. יהלומן כ-40 שנה, בעל סייט מ-1995. עוסק בסחר בין לאומי ביהלומי גלם;
• אמיתי ריצימן – נציג הברוקר בונס בישראל, שהגיע במפתיע לבקשתו של גדי פרוכטר, והתקבל על ידינו בשמחה. סייע בהכנות וליווה בצניעות – מזכיר מכון היהלומים, עו׳׳ד אביאל אליה. תיאמה, הקליטה ורשמה – מזכירת המכון, דולי בן מאור.
הפתיע אותי, שעד לסיומן של שתי שעות הדיון האינטנסיבי לא נשמעו בחלל החדר המלים דה בירס ומרטין רפפורט, שהוזכר רק בשולי הדיון, וגם אז לא בהקשר של המחירון. כמו כן הייתה התייחסות מינימאלית בלבד לגורמים גלובליים כמו האטת הצמיחה בסין, היחלשות היורו והרובל והירידה במחירי הנפט, שגרמו להיחלשותם, ואף קריסתם, של מרכזי צריכה משמעותיים – אולי משום שאלה, כמו מזג האוויר – אפשר לדבר עליהם, אבל אי אפשר לעשות שום דבר כדי לשנות אותם. רק לאבחן, לקבל, להפנים, ולחפש לקוחות במקומות אחרים. כנראה שלא שם מקור הבעיות האמיתיות שלנו, שכן בעיות מסוג זה צצות בכל תקופה במקום זה או אחר.
לא יפתיע אם אומר, שהתחושה הכללית בדיון הייתה די קשה. ״להגיד היום שאתה יהלומן זו בושה״ – אמר גדי פרוכטר וזכה בהסכמה גורפת. ״אני, שכל חיי חלמתי להיות במקום שבו אבא שלי עבד, ארצה להרחיק את הבן שלי מכאן כמה שיותר״ – אמר קובי אוהב ציון. אבל – גדי פרוכטר כבר הכניס את הבן שלו לעסק באמונה שיהיה טוב, וקובי אוהב ציון כל כך מייחל לרגע שבו יוכל לשנות את דעתו בנוגע להכנסת בנו לעסק. שניהם, פה לשני דורות, מאמינים לא רק שזה עוד יכול לקרות, אלא שאנחנו יכולים, ומוטלת עלינו החובה, לגרום לכך שזה יקרה. קשה, אבל לא אבוד – הם אומרים.
תחושה כללית נוספת שרווחה בדיון הייתה, שצריך לפנות יותר ויותר מקום לצעירים ליד הגה הנהגת הענף. מעניין היה לראות, שאת העמדה ביטאו צעירים ומבוגרים כאחד. כך למשל אמר גדי פרוכטר, שהקשיב בעניין רב לדברים שאמרו בני הארבעים: ״אני מגיע לעבודה בבוקר ויוצא בערב. הצעיר היחיד שאני רואה יום יום הוא הבן שלי. אני לא ער לכך שיש כאן כל כך הרבה צעירים. הייתי רוצה שהם יבואו יותר לידי ביטוי.״
מלחמת הישרדות
גדי פרוכטר היה ראשון המשתתפים ברב שיח שהגדיר את המצב כמלחמת הישרדות. כולם הסכימו להגדרה, ועכשיו נשאלו השאלות איך הגענו למצב הזה ומה עושים אתו.
גדי פרוכטר: ״המצב לא ייחודי לארץ. הוא מאפיין גם את ענף היהלומים בהודו ובבלגיה. איני יודע מה המצב בארצות הברית, משום שאיני פעיל שם, אבל בנוגע למרכזי יהלומים אליהם אני מגיע אני יכול לומר בוודאות, שמאז 2011 אנחנו במלחמת הישרדות. הסיבה לכך היא שיש יותר מדיי אנשים בענף היהלומים העולמי. ״נכון שצריך אנשי ביניים, צריך מתווכים, אבל יש יותר מדיי.״
ליאור גרוס: ״גם לפני חמש או שבע שנים היו מתווכים רבים, וכולם היו מרוצים. כיום חל צמצום בענף. חברות גדולות רבות נסגרות. משרדים נסגרים והיהלומנים מחפשים נישות.״
כולם הסכימו להגדרת המצב, ועל כן עברנו לחיפוש הסיבות ולהצעות לשיפור ותיקון.
הפרסום הגנרי
יקי דה לוי: ״הבעיה המרכזית היא שהיהלומים מאבדים מיוקרתם. היהלום פחות מעניין את הציבור ברחבי העולם, המוצא חלופות אחרות לכספו. בבדיקות שערכתי מצאתי, שנשים רבות מעדיפות היום תיק יפה, שעון או אתר תיירות יוקרתי. העוגה שלנו מצטמצמת. על כל לקוח שנכנס, ולא משנה איפה בעולם, קופצים חמישה יהלומנים שרוצים להציע לו את היהלום. יש תחרות, מחירים נשחקים ומרווחים נשחקים. תהליך הכניסה/יציאה של ״שחקנים׳ בענף הוא פועל יוצא של צמצום זה. לאלה נוספות הבעיות הפנימיות שלנו כמו מימון, אספקת גלם, כוחות ייצור ועוד. לאורך השנים היה היהלום מוצר נדיר שקשה להשיג אותו. היום יש הרבה יותר היצע מאשר ביקוש. לכן, כענף, עלינו לדאוג להגדלת העוגה, ולפעול לכך שהיהלום כמוצר יעניין את ציבור הצרכנים בעולם. כולנו נהנה והמרווחים של כולנו ישתפרו.״
שירה עמי: ״היה אפשר לחזות זאת כבר בשנת 2000, ואפילו מבלי להביא בחשבון את המשבר של 2008, משום שהבעיה נוצרה ברגע שדה בירס הפסיקה להשקיע 200 מיליון דולר בשנה בפרסום גנרי. היהלומים לא היו נדירים. השיווק הוא שהפך אותם למוצר נחשק.״
יקי דה לוי: ״היעדר פרסום ליהלום הוא לב הבעיות שלנו.״
גדי פוכטר: ״זה לא רק מיתוג, אלא גם הדימוי של היהלומים והיהלומנים. היום, כשאתה אומר שאתה יהלומן אתה מתבייש. לא רק בארץ. בכל העולם חוץ מאשר באפריקה. איפה היחצ״ן שיביא לידי ביטוי את הצעירים שעובדים קשה? אנחנו זקוקים ליחסי ציבור שיעלו את קרנו של הענף.״
אילנה גולדברג: ״חייבים להכניס תקשורת למלטשות, כדי שהציבור יראה את העבודה הקשה. צריך להראות את התרומות שלנו לקהילה. אני מאמינה בבורסה ובחברים שלנו, אבל צריך יחצ״ן מקצועי שיראה זאת.״
יקי דה לוי: ״יש להבדיל בין הדימוי של היהלום לדימוי של היהלומן. אני מדבר על היהלום – ראו אילו הפקות זוהרות עושים לאופנה, למשקפיים, לשעונים, ומה עושים ליהלומים? ראו את רחוב היהלומים הניו יורקי – רחוב 47, וראו את חנויות התכשיטים בשדרות מדיסון. איזה הבדל. החזית של ענף היהלומים הגלובלי צריכה להיראות כמו שדרות מדיסון, אבל היא נראית כמו רחוב 47.
אנחנו יושבים בקרון, והפרסום והדימוי של היהלום המשובץ בתכשיט הוא הקטר שצריך למשוך אותנו.״
ליאור גרוס: ״היהלום נתפס כמוצר מבוגר שלא מעניין צעירים. עדות לדעיכה ראינו באירוע פרס ה׳אמי׳ האחרון בלוס אנג׳לס. היינו רגילים לראות את כל הדוגמניות והשחקניות עונדות תכשיטים גדולים משובצים ביהלומים גדולים. הפעם הכל היה נקי. כלום. לא פרסום, לא טבעות, לא ענקים. תכשיט היהלומים הפך ממוצר יוקרה למוצר בסיסי של טבעות אירוסין.״
אמיתי ריצ׳מן: ״אף אחד לא דואג להביא לידיעת הציבור סיפורים חיוביים על יהלומים. אני סבור, שעל הפדרציה העולמית של בורסות היהלומים להחליט, שעל כל יצוא יהלומים בעולם ישולם פרומיל שיוקצה לחברת ייעוץ/ פרסום, שתקבל תקציב משמעותי להחדרת המודעות ליהלומים בעולם ולהחזרתו של היהלום למעמד של מוצר נחשק. לפני שלושים שנה אף אחד לא קנה יהלום בסין, אבל היום, בזכות הפרסום המסיבי של דה בירס, אין נישואין בסין בלי טבעת יהלום. בברזיל זה לא קורה משום שאין מי שישווק שם את רעיון היהלום ואת ערכו הרגשי.״
איל בדיחי: ״בעיית השיווק נובעת מכך, שלא השכלנו ללמוד שהשיווק עבר לאינטרנט. אם נתבונן בנתונים נראה, שיש מכירות. הנתונים לא ירדו אלא עלו. יש חברות שעובדות ומרוויחות, אולם אלה בעיקר החברות הגדולות. על כן, אחד הפתרונות האפשריים הוא לעשות ׳פול׳ של יהלומים. היום הכל עובד ב׳גרופס׳ – קונים ביחד, מוכרים ביחד. אולי מכון היהלומים יכול לדחוף להקמת קבוצות תוך מתן אחריות גלובלית וביטוחית שתכסה את הכל מכל הכיוונים. החיבור לקבוצות ייתן לנו הרבה יותר נפח.״
קובי אוהב ציון: ״אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לעולם המשתנה. אנחנו צריכים לחשוב מחדש על רעיון התערוכות ולבדוק אם הוא עדיין רלוונטי. נראה לי שלא. צריך לזוז הלאה. כשאני חושב עלינו עולה בדעתי המורה שלא מסכימה שהתלמיד יצלם את שיעורי הבית הכתובים על הלוח בטלפון הנייד שלו. אבל זה העולם שלו. תני לו לצלם ולהכין את השיעורים בבית. אסור לפחוד מהתקדמות לא במערכת החינוך ולא בענף היהלומים. אנחנו צריכים להכניס חשיבה עדכנית לניהול התדמית שלנו ולכל נושא אחר. אני רוצה שמישהו יקום ויחשוב איפה הענף שלנו יהיה בעוד עשר שנים ואיך אני מכין אותו כדי שיוכל להגיע לשם.״
היהלומים הסינתטיים
שירה עמי: האם נתייחס ליהלומים הסינתטיים כאל איום או כאל הזדמנות?
קובי אוהב ציון: ״היהלומים הסינתטיים נקראים סינתטיים אבל הם אמתיים. זה יהלום לכל דבר שגידלו אותו במעבדה. ברגע שישווקו אותו כיהלום ׳ירוק׳, שהפקתו לא פוגעת בסביבה, שלא מנצל עובדים ולא מממן טרור, יעלה השיווק שלו על השיווק של היהלום הטבעי. זה רק עניין של זמן עד שיגדלו את היהלומים באולמות בסדר גודל של אצטדיון בלומפילד.״
ליאור גרוס: ״אי אפשר אפילו לקרוא לזה סינתטי. נתנו לזה את השם הזה רק כדי להפחיד. אנחנו צריכים להשלים עם זה. להבין שזה חלק מהענף שלנו. ההתכחשות תהיה בעוכרינו. צריך להפריד לחלוטין את היהלומים שגודלו במעבדה מיהלומים טבעיים, אבל לתת ליהלום הסינתטי נישה נכונה. היהלומים הסינתטיים כבר הגיעו לכאן. הם מגיעים והם נמכרים.״
גילי בריטברט: ״אלה אבנים יפות ביותר. זה מדהים. בהודו יש מפעלים שעושים זאת, והם מפרנסים הרבה משפחות.״
ליאור גרוס: ״לפני שלושים שנה אף אחד לא רצה להחזיק בתיק יהלומים מטופלים. היום אין משרד בעולם שלא עובד עם מטופלות. אותו הדבר יקרה לסינתטיות.״ יקי דה לוי: ״המלחמה בסינתטי היא מאבק בטחנות רוח. אנחנו צריכים להסתכל על האיום הזה ולהפוך אותו להזדמנות, למשהו שיאפשר לנו להגדיל את העוגה.״
גלם בטנדרים
שירה עמי: ״תפסנו כאיום גם את מכירות הגלם בטנדרים המקפיצות את מחירי הגלם, משום שכל אחד רוצה להציע מחיר כמה שיותר גבוה כדי לזכות, וכל מי שזוכה אומר איזה פראייר אני שהצעתי כל כך גבוה. האם הטנדרים הם איום או הזדמנות?״
גדי פרוכטר: ״זו קודם כל – הזדמנות. הקשבתי לדיון בסינתטיות, תחום שאני לא מתמצא בו, אבל הדברים נשמעו הגיוניים באוזניי. כמו הסינתטיות, גם הטנדרים הם חלק מהמשחק החדש. אי אפשר להתעלם ממנו וחייבים להשתתף בו. הטנדרים מתאימים רק לאנשי מקצוע. מי שלא מקצוען לא יצליח. הוא ישלם מחיר יקר מדיי משום שירצה, ייכשל פעם, ייכשל פעמיים ובפעם השלישית נגמר הסיפור.״
אייל בדיחי: ״המכירות הפומביות הן אחד הדברים הכי רעים שקרו לנו, אלא שאנחנו לא יכולים להילחם בזה כי יש טנדרים שעושים סיבוב בעולם ומגיעים למחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על היהלום. זה שוחק את כל הרווח, אין מקום לדמיון, אין מקום לאילוזיה, אין מקום לרווח, ואם קורית חלילה תקלה – מפסידים כסף.״
איציק סעדיה: ״אני רואה הרבה גלם בטנדרים. ההשתתפות בטנדר לא נעימה, אפילו קשה, וקשה גם לראות את התוצאות, אבל מי יכול לעצור את זה?״
אילנה גולדברג: ״כדאי לפעול לכך שחברות הגלם הגדולות יקצו חבילות גלם ליצרנים קטנים.״
המימון
ליאור גרוס: ״מה שבאמת פוגע בנו זה המימון הבלתי מוגבל שקיבלו ההודים בליווי ברכת הדרך – לכו תכבשו את העולם. יש להם טכנולוגיה, שכר עבודה זול, ואשראי בלתי מוגבל בלי שיידרשו להפקיד תמורתו סחורות, בתים או נכסים אחרים – אי אפשר להתחרות בזה. הפתרון הוא האשראי, המימון והחלטה של ממשלת ישראל שהמדינה זקוקה לענף הזה.״
שירה עמי: ״הבנקים טוענים שיש להם מספיק אשראי להקצות ליהלומנים והיהלומנים לא באים לקחת.״
ליאור גרוס: ״אם יהלומן רוצה לקחת אשראי של מיליון דולר, אף אחד לא נותן לו. על מימון של חצי מיליון, מיליון דולר הבנק דורש בטחונות של נכסים או סחורה. ההודי מקבל את זה. אני צריך להפקיד את כל חיי כדי לנסות לייצר. עכשיו, בזכות פרויקט הגלם ליצרנים צעירים, נוכל לקנות גלם משטיינמץ באשראי של 60 יום, אבל זה לא מספיק. המדינה צריכה לדאוג לכך שלענף יוזרמו סכומי כסף אדירים.״
איל בדיחי: ״בחזוני אני רואה בנק של יהלומנים ללא מטרות רווח וללא עמלות. זה לא פשוט, אבל זה לא בלתי אפשרי.״
היתרון היחסי
קובי אוהב ציון: ״אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה היתרון היחסי שלנו.״
ליאור גרוס: ״הנישות. למשל ייצור יהלומים בצבעי פנסי. ייצור אבנים גדולות.״
יקי דה לוי: ״יש כאן אנשים צעירים, חכמים, מבריקים. אם נהיה אטרקטיביים ייכנסו לכאן אנשים מבריקים נוספים. אנחנו יצירתיים, יודעים להוביל מהלכים, מגיעים לכל מקום בעולם. אנחנו המצאנו את הטכנולוגיה ואנחנו נמצאים בפיגור טכנולוגי עצום. למפעלים קשה לרכוש טכנולוגיה בגלל העלות. חברות בינוניות וקטנות לא יכולות לחשוב חמש שנים קדימה בגלל המחנק באשראי. הבנקים מבקשים ביטחון של שקל על כל שקל שהם נותנים, ויש גבול ליכולת של יהלומנים צעירים מהמעמד הבינוני והנמוך לממן. אני לא חושב שאנשים בגילאים שלנו צריכים לסכן את הבית שלהם בשביל לקיים עסק. זה צריך להיות אינטרס של המדינה. ההנהגה צריכה לדאוג לנו, לרצות להזרים לנו הון. אנחנו נעשה את כל השאר, לא צריך שמישהו יעשה בשבילנו. אנחנו נפתח את הפלטפורמות, אנחנו נמצא שיתופי פעולה, אנחנו נמצא חברות בחו״ל ותכשיטנים. הענף צריך לתמוך ביצירת פלטפורמת מסחר מקוונת.״
קובי אוהב ציון: ״מוסדות הענף חייבים לצאת מהקופסה. להבין שאנחנו בדור אחר, בעולם אחר. העולם מתקדם במהירות האור ואנחנו לא מתקדמים אתו.״
איציק סעדיה: ״מבחינה טכנולוגית ההודים עוקפים אותנו. אצלנו, מי שלמד להיות מהנדס יגרום להורים שלו בושה גדולה מאוד אם יהיה לוטש. שם זה כבוד גדול. הבנים עוסקים בליטוש וגם ממציאים מכשירים. הם לא מוכנים לשתף, לא מוכנים למכור. אצלנו עייפים. לא ממציאים מכשירים, לא ממצאים כלום. היתרון היחסי שלנו הוא שיש לנו חבר׳ה גאונים. אני רואה אותם בטנדרים. יש להם גליתאה בראש. הם אלופים. זה היתרון שלנו. באבנים הגדולות אנחנו וההודים שווים. בקטנות – אנחנו לא יכולים עליהם.״
גילי בריטברט: ״אני לא רואה יתרון יחסי. מרכז הייצור המודרני נתן לנו אור. אבל קשה – אין הזרמה של גלם. יש תלמידים במפעל ואין מה לתת להם ללטוש.״
ליאור גרוס: ״צריך לתת לאנשים תמריצים להביא גלם לישראל. זה עניין של מימון, שהרי בסופו של דבר הרוסים ובעלי הגלם האחרים רצים להודו כדי למכור. למה אצלם זה אפשרי ואצלנו לא? כי לנו אין מימון.״
אילנה גולדברג: ״היתרון היחסי שלנו הוא ברישות העולמי, הנשען על בסיס מקומי רב שנים. צריך להשתמש בקיים ולשפר אותו.״
קובי אוהב ציון: ״אין לנו כסף כמו להודים, אין לנו שכר עבודה זול כמו להודים, אבל יש לנו ארבעה בניינים מדהימים ואנשים עם רזומה מדהים. צריך לצאת מהקופסה ולשנות, כי אפשר לעשות פה דברים נפלאים. למשל, להסביר לממשלה איזו כמות גדולה של אנשים אנחנו מפרנסים, ושאסור חס וחלילה שיקרה משהו לא טוב לענף הזה. להסביר להם שיש כאן אנשים מוכשרים, יכולות.״
יקי דה לוי: ״אנחנו צריכים לטפוח לעצמנו על השכם. יש פה הישגים עצומים. יש פה תעשייה שבועטת, עובדת ומייצרת, מוכרת, קונה, מעסיקה ועושה, ויש לה יתרונות מאד גדולים בהרבה תחומים. אנחנו המרכז הכי יפה בעולם. היום אנחנו בעידן חדש. כללי המשחק משתנים כל הזמן. כדי שנדע להסתכל על העידן החדש הזה, ולצאת ממנו מובילים כמו שהיינו, אנחנו צריכים את התמיכה, ולא משום שאנחנו מסכנים.״
איל בדיחי: ״לפני כעשרים שנה הלקוחות הציפו אותנו. רצנו מלקוח ללקוח. את זה אנחנו צריכים להחזיר. מה היתרון היום? למה הלקוחות באים לאיל בדיחי? כי איל בדיחי דואג להם, מטפל בהם, עושה להם כיף, מראה להם את תל אביב, לוקח אותם למסעדות. הם באים לכמה ימים ומקבלים חווית קנייה. אנחנו עם חם שיודע לתת הרגשה טובה. קשרי האנוש, החום והמקצועיות – אלה היתרונות היחסיים שלנו. אנחנו מרכז גדול שכיף לבוא אליו. ואת זה אנחנו צריכים לשווק. לדעתי, כל מי שקונה ברבע מיליון דולר צריך לקבל ממוסדות הענף לילה חינם במלון.״
גדי פוכטר: ״אף אחד לא מראה את החבר׳ה הצעירים בענף. אפילו אני לא רואה אותם. אני מגיע בבוקר, עולה למעלה ויורד בערב למטה. אני רואה ברב שיח הזה צעירים שרוצים לרוץ קדימה. עד עכשיו חשבתי שהבן שלי, בן 27, הוא היחיד…
אני איש גלם. מהיחידים שעדיין ממיינים את הגלם עבור היצרנים. את הסחורה אני שולח להודו. איפה הקליינטים הישראלים שיכולים לקנות? אינם. מה היתרון של בחור צעיר שירצה לקנות ב-100 אלף דולר לעומת חברה הקונה עבור כל הרשתות? אנחנו, השועלים הזקנים, נכנסנו למקצוע לפני 40 שנה. נכנסתי לעסק בגיל 20 וכולם סביב היו צעירים. ההוצאות היו נמוכות, והרווחים גבוהים.״
שירה עמי: ״אם אין לנו יתרון יחסי, למה הכנסת את הבן שלך לעסק?״
גדי פוכטר: ״כי אני מאמין בעסק שלי. אני מקווה שגם הבן הצעיר שלי ירצה להצטרף לעסק. היום צריך לחשוב גלובלית. המיקום משני, כי הכל פתוח. זה הכיוון. אנחנו צריכים להתקדם. לתת לצעירים את הבמה. כמעט 40 שנה שאני טס כמעט כל שבוע. פעם היו בכל טיסה 180 – 200 יהלומנים. היינו נוסעים כמו למסיבה – עולים לטיסה ביום ראשון וחוזרים ביום חמישי. היום אתה לא רואה כמעט צעירים. אני רואה את החבר׳ה המתוחכמים שבאים לטנדרים של האבנים הגדולות. אתה רואה את הראש שלהם, אתה רואה שהם בסדר. אני גאה בזה. אהוד לניאדו אמר לי פעם, לפני 20 שנה, שענף היהלומים זה כמו נפה של יהלומים. הגדולות נשארות למעלה, והוא צדק.״
גילי בריטברט: ״אין התאמה ואין סנכרון בין גלם למלוטש. אלה שני עולמות שונים שכאילו אין קשר ביניהם.״
גדי פרוכטר: ״אתה לא יכול לשלוט בזה. אי אפשר לבוא לסינדיקט בטענות. פעם דה בירס היו אחראים. היום הם לא המונופול. כל אחד מתאים את עצמו לשיטה. מה שקובע אלה כוחות השוק.״
אמיתי ריצ׳מן: ״למרות השחיקה שחלה ביתרונות היחסיים יש עדיין עסקים עם הון עצמי. אם יום אחד ישתנה המצב בהודו, והיצרנים לא ייהנו מהאשראי הכמעט בלתי מוגבל שהם מקבלים מהבנקים, יחזור היתרון הפיננסי לידי הישראלים.״
ליאור גרוס: ״צעירים כמוני רוצים לעבוד, לא פוחדים לטוס, לא פוחדים לנסוע בעולם. לא אכפת לנו לישון במלון של 100 דולר ללילה. אנחנו מסתגלים לדברים האלה. זו ההזדמנות שלנו לקבל את המושכות.״
יקי דה לוי: ״צריך להביא אנשים מבחוץ, עם ידע, עם ניסיון, עם ראייה והבנה של 2015, שלא קשורים בהכרח לענף היהלומים. צריך לעבור הוצאה הוצאה ולבדוק איך אפשר להוזיל. הוצאות הבנקים עולות המון כסף, שכר הדירה בבורסה הוא בערך פי 4 – 5 בהשוואה למשרד דומה בבניין סמוך. התערוכות, הנסיעות, הטיסות, הביטוח, השילוח – כל אלה הוצאות יקרות מאוד המכבידות עלינו. אפשר לנקוט מהלכי הוזלה.״
אילנה גולדברג: ״צריך להסיר מכשולים המעניקים יתרון יחסי למרכזים אחרים כמו בלגיה ודובאי, כמו למשל הקשיים המוערמים בדרכם של ההודים והבלגים, המבקשים לפעול בישראל.״
שאלות אישיות
שירה עמי: ליאור, מה גרם לך להצטרף לפרויקט גלם ליצרנים צעירים?
ליאור גרוס: ״כדי לחפש נישות שיכולות לשנות את המצב הסטאטי שאני נמצא בו. נראה לי שזה הדבר שנכון לעשות – להצטרף לפרויקט שיש בו סיכוי לעתיד טוב. אם לא אנסה, איך אדע אם הצלחתי?״
שירה עמי: ״מעניין, שהנישה שאתה רוצה להיכנס אליה היא דווקא ייצור. זה ממש לא מובן מאליו בתקופה כזאת.״
ליאור גרוס: ״זו יזמה של הבורסה בשיתוף עם ספק גלם חשוב מאוד – שטיינמץ. כל אחד מהם רוצה שהמשתתפים בפרויקט יצליחו. בתיאוריה זה אמור להצליח. אין לי מושג אם זה יקרה. אם לא אנסה – לא אדע. אני חייב להיות יצירתי ולנסות דברים חדשים, גם אם זה עולה כסף.״
שירה עמי: ״יקי, הסיפור האישי שלך הוא דוגמה נפלאה בעיניי להתמודדות של יצרן עם משבר 2008/9.״ יקי דה לוי: ״הייתי יצרן במסגרת של עסק משפחתי עם אבא שלי ושותף שלו. במשבר 2008 היינו בין היחידים שהמשיכו לייצר. משכנו עד 2009, וכשכולם חזרו לעבוד החליט דור המייסדים של החברה לסגור. בחרתי לפתוח חברה משלי עם אופי שונה, במקום שונה. אנחנו משיגים את האבנים שלנו בעיקר באמצעות קנייה של יהלומים ממוחזרים. גם ההזדמנות הזו הולכת ודועכת, משום שכמות האבנים הולכת וקטנה, כי המצב בארצות הברית משתפר ופחות אנשים מוכרים את היהלומים שלהם. אנחנו מתאימים את עצמנו למצב. הענף כל כך מגוון. כל חברה יודעת לזהות את ההזדמנויות שלה, להתאים את עצמה לשווקים החדשים ולמצוא נישה משלה.״
דג הזהב
הרעיון שייך לעודי שינטל שאמר לי: תציעי לכל אחד מהמשתתפים לבקש משאלה אחת מדג הזהב. זה מחייב לבחור את הדבר הכי חשוב בעיני המשיב. וכך עשיתי: אילו היה קופץ דג זהב ואומר שיש לך משאלה אחת. מה היית מבקש?
יקי דה לוי: ״מימון זול, מימון כמו שאני רוצה, בלי בטחונות.״
איציק סעדיה: ״שיהיה לי כוח לפרנס הרבה משפחות. אני נותן פרנסה ל-12 משפחות. הייתי שמח לתת להרבה יותר.״
גילי בריטברט: ״אוויר לנשימה. המקצוע שלנו הפך להנדסת חלל, פיזיקה גרעינית. הכל מאוד טכנולוגי, מאוד ממוחשב, מאוד מדויק. הייתי רוצה קצת אוויר בין אם בגלם, בין אם בייצור ובין אם במימון.״
אילנה גולדברג: ״אני אבקש להעניק יחס טוב להודים, לאפשר לעוד הודים להיכנס לענף, להקל עליהם את תהליכי קבלת הוויזות, להקל עליהם את הכניסה לארץ, להתייחס אליהם יפה במוסדות שלנו. לראות בהם אנשים טובים המהווים חלק בלתי נפרד מהענף שלנו. אנחנו צריכים להגדיל את מספר הקניינים בארץ, ולא להערים בדרכם קשיים. אם הודי רוצה לפתוח משרד חדש, לא להגיד לו שייקח מישהו שכבר נמצא פה. זה מעיד על חוסר הבנה של העסק. אותו הדין גם לגבי בלגים המבקשים לפתוח משרד בארץ – להקל עליהם בקבלה. לדוגמה: לתת להם טפסים מתורגמים לאנגלית.״
קובי אוהב ציון: ״אני רוצה לראות שלבורסת היהלומים הישראלית יש חזון.״
איל בדיחי: ״אני רוצה להחזיר את הקניינים לארץ ולראות אותם כאן במספרים גדולים.״
גדי פרוכטר: ״אני רוצה לראות הרבה צעירים בגיל של הבן שלי. הם אלה שיזיזו את המערכת. ואני רוצה להחזיר את הכבוד למקצוע שלנו.״
אמיתי ריצ׳מן: ״אני רוצה לראות את מדינת ישראל תומכת בענף שלנו. המדינה יכולה לעזור לנו לטפל בנושאי המיסוי.״
ליאור גרוס: ״אני רוצה לראות את כולנו מאוחדים ויוצאים לדרך אחת. יש הרבה צעירים מוכשרים שיכולים לעשות זאת. צריך לתת להם מקום ליד הגה ההנהגה.״
ולסיכום
קובי אוהב ציון: ״הפגישה הזו מבורכת, כל הכבוד שעשיתם את זה. אני לא יודע אם זה המקום ואם יש לכם יכולת, אבל יש המון דעות בבורסה, המון חוכמת חיים וניסיון. אפשר לנהל דיון כזה גם באולם הגלם, עם מיקרופונים פתוחים, בצורה מסודרת, ולקבל רעיונות מאנשים. אפשר לקחת את הפנל הזה ולהגדיל אותו ולצאת לדרך חדשה. כל הכבוד.״
יקי דה לוי: ״בשיחה של שעתיים, עלו כל כך הרבה רעיונות חכמים. צריך שייעשה מאמץ אמתי להקשיב לרעיונות האלה. יש אנשים טובים ויש רעיונות טובים. צריך להפוך אותם למציאות. זה כרוך בעבודה רבה. אני לא יודע אם נבחרי ציבור צריכים לעשות אותה בהתנדבות. צריך לשכור אנשי מקצוע. יש פה מספיק כסף כדי לממש את הרעיונות האלה.״
שירה עמי: ״קובי, בתחילת הדיון אמרת שתרחיק את הבן שלך מהענף. יש סיכוי שתשנה את דעתך?״
קובי אוהב ציון: ״הלוואי שזה יהיה אפשרי. יש יותר כיף מלחלום שהילדים שלי יהיו אתי?״
מאת: מאת שירה עמי
